" 'וידבר ד' אל משה במדבר סיני באוהל מועד' עד שלא עמד אוהל מועד דיבר עימו בסנה שנאמר 'ויקרא מלאך ד' אליו בלבת אש מתוך הסנה', אחר כך דיבר עימו במדין שנאמר 'ויאמר ד' אל משה במדין', אחר כך דיבר עימו במצרים שנאמר 'ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר', ואחר כך דיבר עימו בסיני שנאמר 'וידבר ד' אל משה בהר סיני'. כיון שעמד אוהל מועד אמר יפה היא הצניעות שנאמר 'והצנע לכת עם ד' אלוקיך', מתחיל לדבר עימו באוהל מועד" (ילקוט שמעוני במדבר).

דבר ד' מופיע אל משה באשר הוא, מתגלה ד' אל משה בסנה, במדין, במצרים, בהר סיני, אך השראת השכינה הקבועה באוהל מועד מחדשת צורת התגלות חדשה, צורה של צניעות. בעת היציאה ממצרים התגלה אלינו אלוקים, 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, אני הוא ולא אחר'. התגלות עליונה זו ציירה לפנינו את המצב השלם שאנו ראויים לו ושייכים אליו. אך מעמד זה צריך להתגלות לא רק בתור מצב שלם, אלא גם בתור תנועה הכוללת את העולם כולו. לשם כך ניתנת התורה, המגלה את המגמה והמסוגלת להוביל את העולם להיות ראוי להכיל מדרגת חיים עליונה כזו.

אותה התגלות אלוקית חד פעמית מתגלה אחר כך בתור 'קול גדול ולא יסף' וכמו שמתרגם אונקלוס 'ולא פסק', בתור השראת שכינה קבועה בישראל. השראת שכינה זו מתגלה בצורה כפולה, מחד היא קבועה ואינה פוסקת, מאידך ההתגלות שלה מופיעה דרך עמל החיים והבחירה שלנו. הבחירה אינה התנאי להופעת הדבקות העליונה הזו כי אם שפת החיים של הדבקות העליונה. מציאות הדבקות היא עצם החיים שלנו, 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום', אך מילוי פרטי החיים, הוויית הימים הבודדים, גילויי החיים ותנועותיהם מקבלים את ערכם דווקא בהבעה של חופש ולא של הכרח. חופש זה מגלה כי גם תנועת חיים פרטית ככל שתהיה היא הופעה שמוטבע בה הרצון, ורצון זה הוא גילוי של החופש הטמון בהוויה, חופש המתגלה בבחירת הקב"ה בישראל, המסוגלים להביע תוכן חופש עליון זה דרך בחירתם.

הצניעות, ההפנמה, הם הגילוי של שני ערכי חיים, פנים וחוץ. כשמתגלה אורו של פסח, מתגלה אור כל כך גדול ש'לילה כאור יאיר', אין פנים וחוץ אלא הכל מאיר מכבודו יתברך, כשמתגלה התורה בתור המגמה העליונה של העולם להתרומם למדרגה העליונה הזו הרי ש'לא בסתר דיברתי'. אך כשהוויה זו הופכת להיות התוכן הקבוע של החיים, בהשראת שכינה באוהל מועד, אז מתגלה ערך הצניעות, 'הצנע לכת עם ד' אלוקיך'. ההליכה המתמידה של 'לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם', מתגלה דווקא בצניעות, מתגלה דווקא ביצירת פער בין החיים הגלויים לבין עצם החיים המפכים בנסתר. פער זה  מצטמצם  על ידי כח הבחירה שלנו בטוב. זה עניינו של ספר במדבר, ספר ההליכה בדרך, ספר החושף לפנינו קווים עדינים של השראת שכינה פנימית ומוצנעת המתגלה דרך הבחירה וההתנהלות של עם ישראל.

בליל מתן תורה העיר אותנו משה. התרוממנו לחזיון המביע את אומר הסגולה הפנימית שלנו שהתגלתה בליל הסדר. ארבעים ותשעה ימים הלכנו ונטהרנו עד אשר אנו מסוגלים ליצור מתוכנו תנועת עולמים. חג השבועות אינו רק חג מתן תורה, זהו חג של בית המקדש, החג בו מתיר קרבן שתי הלחם את התבואה החדשה בבית המקדש. ודבר ד' מתגלה אלינו בסתר המדרגה, בצניעות, בהפנמה, המותירה לנו את הצורך להביע בבחירה שלנו את הדבקות העליונה. היום אנו נעורים בלילה ולומדים תורה, ומקשרים בבחירתנו את כל החיים אל אותה רוממות עליונה המתחדשת עלינו לפנות בוקר. מתן תורה של היום נעשה בצורה חרישית, שרק אוזן עדינה מאד מסוגלת לשמוע. התפילות העליונות ביותר של השנה הן תפילת שחרית ומוסף של שבועות. מדרגת חיים עליונה של דבקות מתחדשת בנו, מדרגה המתעשרת מכוחה של הבחירה הטובה אותה גילינו בלילה בעמל התורה. מדרגה המחדשת בנו את התביעה לבניין המקדש, לגילוי חי של אותה צניעות עליונה של סתר המדרגה, של אותה מגמה עליונה של התורה המתגלה היום דרך עמלנו ובחירתנו.

מהלך משולש זה של הופעת הסגולה, הופעת המגמה, וצורת בניינה וקניינה, מופיעים כחטיבה אחת בחג השבועות, המגלה את אור הפסח שבו התגלה 'אשר בחר בנו מכל העמים' ביצירת הוויה של מגמה עולמית המתגלה במה ש'נתן לנו את תורתו' ומכוח שני אלה מתגלה הקדושה העליונה של השראת השכינה הקבועה בתוכנו, שחג השבועות מסמן את ראשית שנת המנחה בבית המקדש.

מתוך אור כללי זה מתגלה גם עניינו של היחיד. חג השבועות הוא יום הדין לנשמות, יום דין בו אנו מקבלים בכל שנה את מהותנו הפנימית, את חיותנו, שתתגלה מתוך כך בבחירה ובעמל לגלות בחיים את גובה הנשמה. עמל התורה של הלילה מקשר אותנו לגובה הנשמה אותה אנו הולכים וסופגים בתפילות היום וממשיכים לתוך הגוף באכילה הקדושה של יום זה, שבו מצוה לסעוד ולהודות לקב"ה על המשכת המגמה העליונה של התורה בגוף העולם, וממילא בגוף של כל אחד ואחת.

שבת שלום וחג שמח

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן