הכהונה – בקשת החיים. לפרשת אמור

"מה כתיב למעלה מן העניין? 'ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני', מה כתיב אחריו? 'אמור אל הכהנים', מה עניין זה אצל זה? אלא שצפה הקב"ה שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים ולדרוש באוב." (ילקוט שמעוני אמור).

פלא פלאים היא דרשת סמיכותם של הפסוקים. וכי משום שבדור אחד בלבד עתיד שאול למלוך ולחטוא הסמיכה התורה פסוקים אלה? התורה נצחית היא וכך גם הסמיכויות שבה, ואם כך קשה להבין מדוע מופיעה סמיכות כדי ללמדנו על נפילת שאול, ומה זה מלמד את הדורות כולם, ששאול יפול? התורה באה למנוע את תוכן הנפילה של שאול, ותוכן נפילה זה עלול להיות בכל דור ודור ואצל כל אחד ואחת.

יש חטא היוצא לפועל ויש חטא בדקות, ויש אפשריות של חטא. כהקדמה לפרשת המועדות התורה מביאה את הדין של 'שור או כשב או עז כי יוולד', חז"ל דורשים: משל למטרוניתא שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי המלכות, ובדק המלך בדברים ולא מצא בהן ממש, מה עשה המלך, עשה סעודה והושיב אותו בראשון של מסובין, כל כך למה שבדק המלך ולא מצא בהם ממש, כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם: עשיתם את העגל, ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש… אלא הגרים שעלו עימם ממצרים. ולמרות שהקב"ה מצא שאין ממש באונאת אומות העולם, ולא אנו חטאנו בעבודה זרה, שלכן נמשך אצלנו הכשרון לקדש את המועדות, מכל מקום כשמגיעים לעבודות פנימיות יותר כתקיעת שופר בראש השנה וכעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים אומרים חז"ל כי 'אין קטיגור נעשה סניגור' ואין משתמשים בשופר מקרן פרה ואין משתמשים בבגדי זהב. כלומר למרות שחטא ממש אין כאן, כשמתעלים ומתרוממים נחשב גם החטא היותר דק לכבד משקל. התורה בסמיכות הפסוקים באה לבנות תנועה חיובית רוחנית השוללת לא רק את החטא מעיקרו אלא אף את צילו של חטא.

הרצון לילך לאוב וליידעוני הוא הרצון 'לקצר טווחים', לא לבנות עולם מלא תום ושלמות של 'תמים תהיה עם ד' אלוקיך', אלא להגיע לתוצאה של כל המכלול של העולם הרוחני כפי שהוא יוצא אל הפועל. יש כאן דרישה אל המתים, יש כאן כניעה לחיים מוגבלים המעמידים במרכז תכליות ולא רואות את ההתקדמות האינסופית כמהות החיים. התקדמות אינסופית נובעת מדבקות בריבונו של עולם העומד למעלה מכל תואר, הגה ומחשבה, וממלא את כל החיים כולם בתנועה פנימית של התעלות והשתכללות. המוות בא לעולם כתוצאה מייאוש, מחיפוש תכלית מוגבלת ומסוימת. כשאדם עומד מול קושי הוא רוצה הרבה פעמים לדעת 'מה יהיה הסוף', מה עליו לעשות, היכן הוא עומד. קשה מאד לעמוד מול ודאות עליונה המתגלה באי ודאות, בדבקות גדולה האחוזה במהות, מבלי יכולת עכשווית לסלול דרך, אלא בדרך מלאת סבלנות וקימעא קימעא. 'אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה'. לא קל לבטוח בד', יותר קל לשים בבשר מבטחנו, אז אנו רואים אופק, אז אנו בונים עולם מוגבל הנראה לנו כמאפשר התנהלות נכונה. הכהנים קוראים תיגר על המוות, על מוגבלות החיים. הטהרה העליונה לה נתבעים הכהנים, היא טהרת החיים השוללת כל מוות. 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה ישמעו מפיהו', התורה של הכהנים היא התורה של החיים הבלתי מוגבלים, קריאת התיגר המתמדת אל מול דורשי האוב והיידעוני.

הקושי הגדול של שאול בכל מלכותו הוא להתאים את תוכן המלכות שלו לרצון ד', לכן אין הוא מחכה לשמואל כשהפלישתים צרים עליו, לכן אין הוא מסוגל להכרית את העמלקים, לכן הוא מגיב בקוצר רוח לשאלה באורים ותומים, ולכן אין הוא מסוגל לראות כיצד מלכות דוד משכללת את מלכותו. התגובה שלו היא הריגת עיר הכהנים, בהריגה זו הוא מכריז על ניגוד עמוק בין עומק המלכות לבין הכהונה. התאמה כזו מתגלה אחר כך בדוד 'החי וקיים' שלפני כל מלחמה שואל באורים ותומים. חוסר התאמה זה גורם לו בסוף חייו לדרוש אל בעלת האוב. אך כל אחד מאתנו נתבע כל הזמן להרים עיניים ושאיפות, בפרט בעת הדמדומים של מעבר ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד, ולשאוב את חילו מממלכת כהנים וגוי קדוש.

כשמשה רבינו עולה לשמים, עם ישראל מחפש תכלית מוגבלת בדמות העגל. אין זו עבודה זרה ולכן אין מקום לקטרוגם של האומות. רק הערב-רב התייחסו לעגל כאלוהים באמרם 'אלה אלוהיך ישראל', אך כשאנו מרוממים את חיינו לפני ולפנים, מתברר שגם בנו דבק רבב של חוסר סבלנות. פרשה זו היא הקדמה לכל פרשת המועדות, המתגלה בקידוש החודש ובעיבור השנה. קידוש המועדות היא התאמת הזמן האנושי לאלוקי, הרמת המבט המתמיד אל עבודת בית המקדש החלה בחודש האביב, והתאמה מדויקת כזו אפשרית רק לנדבקים בתורת הכהנים חפצי החיים ללא גבול.

שבת שלום

השארת תגובה