פרושים וצדוקים במעלה הקדושה – לפרשת אחרי מות קדושים

"תנו רבנן 'ונתן את הקטורת על האש לפני ד'- שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מליבן של צדוקין שהיו אומרים יתקן בחוץ ויכניס. מאי דרוש? 'כי בענן אראה על הכפורת' אמרו חכמים והלא כבר נאמר 'ונתן את הקטורת על האש לפני ד', אם כן למה נאמר 'כי בענן' מלמד שנותן בה מעלה עשן" (ילקוט שמעוני אחרי).

הויכוח בין הצדוקים לפרושים כנראה לא התמצה רק במחלוקת הלכתית. אחד מהכהנים הצדוקים מעיד על עצמו שכל ימיו היה מצטער מתי יבוא לידו פסוק זה ויקיימנו לפי הפירוש הצדוקי. בסדר העבודה אותו אנו אומרים ביום הכיפורים חקוקה השבועה אותה השביעו את הכהנים שלא ישנו ממה שמלמדים אותם ולא יעשו כצדוקים.

מה יסודה של המחלוקת? נדב ואביהו נכנסו אל ההיכל ללא ענן הקטורת. הם ניסו להשיג בתוך גבולות העולם את מה שאינו ניתן להשגה, מה שגרר את הציווי האלוקי 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש'.  חז"ל מלמדים אותנו שכששמע משה ציווי זה התיירא, וכי אהרן לא יוכל להיכנס אל קדש הקדשים, וכי הוא נדחה ממדרגתו? שהלא המילה 'עת' עלולה להתפרש עד עולם. אומר לו הקב"ה שאהרן יוכל להיכנס תמיד בתנאי שיעשה כסדר הזה. פעם בשנה, ביום הכיפורים חייב אהרן להיכנס לקדש הקדשים על מנת לכפר על בני ישראל, ובשאר השנה מותר לו להיכנס ובלבד שיקטיר את הקטורת באופן שהעשן יכסה את קדש הקדשים, ורק בערפל זה הקב"ה ייראה. ערפל זה מרים את אהרן למעלה מ'עת', למעלה מזמן, למעלה מערכי עולם. באים הצדוקים ואומרים 'כי לא יראני האדם וחי', חטא נדב ואביהו הוא חטא של גאווה והתיימרות להשיג את אשר אי אפשר להשיג. באמת יש נתק מוחלט בינינו לבין האלוקות. נתק זה יוצר מצב בו כדי להיכנס לקדש הקדשים עלינו להעלות עשן, לערפל את יכולת הראיה וההשגה ורק אז, מתוך שפלות מוחלטת להיכנס אל בית קדשי הקדשים. אך תפיסה זו בעומקה טוענת כי יש נתק מוחלט בין האדם ועבודתו לבין האלוקות. לכן אין יכולת לאדם לצאת ממסגרי העולם הזה, ומכאן באו לכפור בעולם הבא. לכן טענו הצדוקים – כפי שמסביר הרב קוק – כי קצירת העומר אינה דוחה שבת – איך ייתכן שתופיע קדושה במעשי ידינו שתדחה את השבת הקבועה והקיימת?! איך ניתן לקרא למקרא קדש אותו בית הדין קידשו 'ממחרת השבת'?! כיצד נוצר יחס כה עמוק בינינו לאלוקות?!

אך באמת בפסח התחדשה בנו דבקות עמוקה, מפגש עמוק הבא לידי ביטוי במתן תורה. כשהכהן ניגש אל קדש הקדשים הוא מתחיל ממפגש ההולך ומתעלה בערפל, 'כי בענן אראה על הכפורת', ההשגה הראשונית, הפגישה הראשונית מייד מתעלה אל מעל ההבנה הרגילה, אל מעל ליכולת הביטוי. לכן חכמים הקפידו שהכהן ייכנס אל קודש הקודשים ושם דווקא השגתו תתעלה להיות מסוגלת להקשיב להתגלות האלוקית שבערפל המושגי. אין הערפל טשטוש וניתוק כמשנת הצדוקים אלא עילוי ודבקות עליונה של 'תכלית הידיעה שלא נדע', תכלית זו היא ידיעה מיוחדת המרוממת את כל החיים והיא הבסיס לכפרת יום הכיפורים.

תביעה זו מתפשטת אל כל ישראל 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. 'קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלוקיכם'. הקדושה המופיעה בנו היא הבעה של קדושה עליונה יותר, קדושת ד'. "ולמה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא גדר קדושה" (ילקוט שמעוני קדושים). ממלכת כהנים  נפגשת עם העולם, עם הגוף, עם האדמה. היכולת להפריח את הכל ולחשוף בתוכו את הקודש נעוצה ב'גדר ערוה'. אותם חיים המתחילים מלמעלה למטה, מדבקות עליונה ומהיותנו המשך וגילוי של קדושתו יתברך, אינם יכולים להתפלש בעפר. כשמגיעים אל הגוף, מתייחסים אליו בעדינות, מגלים את עומק הדומיה המונחת בגוף, את עומק השייכות המתגלה ברצון קדוש שאינו משועבד לחושים. הצדוקים לא הבינו כיצד אדם יוכל להתעלות בהבנתו, בחייו, ולשאוב את ערכו מהטרקלין, מאור עולם הבא, לכן אדם לא יכול להיתבע לרומם את המציאות. אבל דווקא האחיזה בעילוי ההכרה המתגלה על ידי הערפל המופיע בקדש הקדשים, ממשיך את אורו לרומם את החיים כולם אל הקדושה. הצניעות היא ההפנמה, הגילוי של ערך חיים פנימיים יותר כשהגוף עצמו הוא חלק מתנועה גדולה יותר של עילוי וחשיפת קדושה פנימית וחיה.

כשקמה מדינת ישראל, הפכנו את שאיפת 'ממלכת כהנים' לאופק חיים ממשי. השמחה הגדולה שלנו בימים אלה, היא שמחת היכולת להביע קדושה עליונה וטוב גמור בכל המציאות. לקשר את עולם הזה ולרוממו למדרגת העולם הבא.

השארת תגובה