הקב"ה מטהר את ישראל – לפרשת תזריע מצורע

"… לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעין, אבל לעתיד אמר הקב"ה: אני מטהר אתכם, הדא הוא דכתיב 'וזרקתי עליכם מים טהורים'… לפיכך הקדוש ברוך מדמה טומאת ישראל לטומאת נידה שנטמאת ונטהרת, כך עתיד הקב"ה לטהר את ישראל שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'… אמר הקב"ה: בעולם הזה הייתם מיטהרין וחוזרין ומיטמאין, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם שלא תיטמאו עולמית שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם' " (ילקוט שמעוני תזריע, מצורע).

נגע הצרעת מגלה לאדם את הצורך שלו בתיקון, את הצורך שלו בתפילה, את היכולת שלו לבחור בטוב. הצרעת היא היפוך החיים. בהמשך מספר המדרש שרבי ינאי שומע רוכל המכריז על מרכותו 'מי רוצה חיים', ואחרי שהוא טוען שרבי ינאי עצמו אינו זקוק למרכולתו, הוא מוציא ספר תהלים ומקריא לו את הפסוק 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'. לאחר שהוא שומע מהרוכל עד כמה פשוט פסוק זה הוא דורש את הפסוק 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו' – שומר מצרעת נפשו. רבי ינאי גילה כל חייו את חפץ החיים בתורה, "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", בא הרוכל וגילה לו כי התורה מרחיבה את חפץ החיים, מעמיקה ומטהרת אותו, אבל חפץ חיים זה טמון כבר בתנועות הטבעיות הראשוניות של האדם ובמפגש שלו עם הסובב אותו.

חפץ החיים הטבעי של האדם פונה כלפי חוץ ומתרחב. לעיתים המפגש עם החוץ מטשטש את החפץ הפנימי, החיים הפנימיים מלאי הטוב והאמון נפגמים כשהם רואים את החוץ שאינו שלם. כשאדם מעכל את מה שהוא ראה הוא מסוגל להתייאש ולהצטרף לרואי השחורות, והוא מסוגל לבחור בטוב, להגביר עוד חיים, להעמיק את הראיה, לחשוף עוד ועוד עומקים במציאות המתאימים אל מעיינו הפנימי. פיו ולשונו של האדם הם הגילוי של מחשבותיו הפנימיות אחרי שהן נפגשות כבר עם החוץ. אדם הנוצר את פיו, נותן לעומק המחשבות להיטיב ולהעלות את כל המצבים המסובכים שהוא חווה בחוץ. לא תמיד הפתרון הוא 'לדבר על זה', לא תמיד הנכון הוא לנתח 'איפה זה פגש אותי', מעיין החיים הפנימי של האדם מרחיב את התמונה ומוסיף אמונה וגודל למציאות. "אמר רבי אבין: משל לגינת ירק שהמעיין לתוכה, כל זמן ששופע לתוכה – ירקה משחיר, פסק המעיין – הלבין ירקה. כך זכה האדם – 'ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא' ואם לאו – 'ושער בנגע הפך לבן אדמדם' " (ילקוט שמעוני תזריע). הצרעת מגלה את רוע פיו של האדם, את חוסר השאיבה מהמעיין הפנימי, ועדיין קיימת דרך לתיקון, עדיין קיימת היכולת להגביר את המעיין הפנימי, עד שהשערות שיצמחו יהיו שחורות. אם האדם בחר שלא להקשיב למעיינו הפנימי, או אם הוא חלילה פגם עד כדי מצב בו המעיין פוסק מלהשפיע, אזי הוא טמא לחלוטין.

הבחירה של האדם מתנודדת בעולם הזה, עיתים מתגבר האדם על מחשבות השלילה והייאוש, עיתים מצליח הוא להגביר טוב, אבל טוב זה הוא מוגבל. טומאת הנידה באה כתוצאה מהיות הטוב עצמו לא שלם, מהיות הטוב עצמו חלקי. טומאת הנידה אינה נובעת מבחירתו של האדם אלא מתכונת החיים המוגבלים שבאה עקב חטא אדם הראשון. "אמר הקב"ה היא שפכה דמו של אדם הראשון והיא מתחייבת שתישפך דמה… תשמור נידתה שתכפר לה על הדם ששפכה".(שם, מצורע). טומאת הנידה פותחת את פרשיותינו ומסיימת אותן, פותחת בטומאת היולדת הטמאה כנידה, ומסיימת בטומאת הנידה והזבה, ובתווך מופיעה טומאת הצרעת. הבחירה המוגבלת של האדם, התאווה לא לנצור את הלשון והשפתיים, היכולת לטמא את המבט ואת החיים, נובעת מחטא אדם הראשון עד שאפילו לידה של חיים חדשים איננה שלמה.

כל עוד אנחנו שואבים את חילנו מהמעיין הפנימי שלנו, אנחנו נעים בין טהרה לאפשרות של נפילה, אבל 'נפלה – לא תוסיף, קום בתולת ישראל' כפי שדרשו את הפסוק בארץ ישראל, 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח'. כשמתברר שהאור שלנו הוא הוא אור ד', כשמתברר שהטוב המתגלה במעיין האישי הוא טוב בלתי מוגבל, שרק חוסר האמון שלנו בעצמנו הקטין אותו ואיפשר את עמעום זהרו ואורו לטוב מוגבל העומד מול כל כך הרבה שלילה ולא תמיד יכול לה, או אז מתגלה הטהרה הנצחית שאין עימה נפילה. כשמתהפכת המלכות כולה למינות, אז מופיע בן דוד 'כולו הפך לבן – טהור'. הרשעה מוצאת את מקומה ברשעי אומות העולם 'כי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים', ואנו כולנו חיים, אנו כולנו שייכים לטוב מוחלט 'וכבוד ד' עליך זרח'.

כשקמה מדינת ישראל נחשפו בבת אחת הטוב הפנימי שלנו ורשעת האומות, והקב"ה מטהר אותנו מהבחירות הקטנות שלנו, מטומאת הצרעת, ויותר מכך, גם מתכונת החיים המוגבלים, מטומאת הנידה, ומגלה בנו חיים שלמים "לעתיד לבא אני מטהר אתכם שלא תיטמאו עולמית".

שבת שלום

השארת תגובה