מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה…

כל החכמים באים ומתכנסים דווקא לעירו של רבי עקיבא – בני ברק, ושם מתברר ערך ריבוי הסיפור, 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. רבי עקיבא שייך במיוחד למדרגת הלילה הזה, ולבניית הנוסח של הגדה של פסח באופן שתעורר בנו את הכמיהה ואת השייכות, הכיסופין וההמיה המתפרצת, המגלים אך קצה מהאמונה והבטחון בבניין ירושלים ובית המקדש. ליל הסדר מתחיל עוד בערב הפסח עת שוחטים את קרבן הפסח. והנה עתה אין לנו קרבן פסח. ליל הסדר מדבר על יציאתנו לחרות – ובדורו של רבי עקיבא חסר מרכיב מרכזי בחרות – אין עצמאות בארץ ישראל. ליל הסדר מברר את שייכותנו לארץ ישראל, והנה עדיין רוב העם אינו כאן. כיצד מגלים כי התוכן הפנימי של החרות לא פוסק, ואינו משתנה מחמת חליפות הזמנים? כיצד מגלים כי אותה מדרגה עליונה של קרבן הפסח עדיין שרויה בתוך נשמתנו והיא מתפרצת ובאה לקצה גילויה בריבוי הסיפור? כיצד עומק המדרגה של ארץ ישראל שוכנת איתנו בכל מקום, עד שהמסקנה העולה מאליה בליל הסדר היא 'לשנה הבאה בירושלים'?

האשכנזים נוהגים לזמר ולומר את סוף הפיוט של יוצרות לשבת הגדול, בעת אמירת 'נרצה'. בפיוט זה מפרטים את כל ההלכות הנוגעות לפסח ולליל הסדר, מאפיית מצות דרך הזהירות מחמץ ועד להגעלת כלים. בסוף הפיוט אנו אומרים 'חסל סידור פסח כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו', כלומר סיימנו ללמוד את כל ההלכות הנוגעות לסידור חג הפסח, 'כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו', כמו שזכינו לסדר וללמוד את הלכותיו בצורה מסודרת כן נזכה לעשותו בליל הסדר. והנה בליל הסדר איננו רק 'מסדרים אותו' אלא עושים אותו ממש, מדוע אנו משתמשים במטבע לשון זו גם בליל הסדר? סוף הסדר מפגיש אותנו עם החיוניות של 'זך שוכן מעונה קומם קהל עדת מי מנה, בקרוב נהל נטעי כנה פדויים לציון ברינה'. למרות שלכאורה מעט מאד אנו מדברים בליל הסדר על חשיבותה של עצמאות ממלכתית, של חיוניות קשרינו לארץ, של הצורך בבית המקדש ובהקרבת קרבן פסח, הרי שההגדה כולה מכוונת לעורר בנו את השייכות העמוקה לחיים עליונים אלה. ואם כך בסוף ליל הסדר אנו מרגישים שכל מה שעשינו אינו אלא הכנה, בגדר 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה', הכנה לליל הסדר השלם, בארץ ישראל ובבית המקדש. כביכול רק 'סידרנו', ובאמת נזכה לעשותו בירושלים. אך בליל הסדר אנו מגלים כי הכל תלוי בנשמה והנשמה מתעוררת בחפץ עמוק לגלות ולבטא את אומר החיים הפנימיים בארץ ישראל, במלכות, בירושלים ובעבודת המקדש. בליל הסדר אנו מסגלים לעצמנו את המדרגה הרוחנית הפנימית הראויה לעלות לארץ, הראויה להקריב קרבנות, הראויה להתעלות לאצילות הנשמה העליונה הנפגשת עם הרצון החופשי האלוקי המוחלט, כשהיא חושפת אותו כמקור לחרות העליונה. אנו בני חורין ומחמת כן נפגשנו עם 'אני ולא מלאך… אני ולא שרף… אני ולא השליח… אני – הוא ולא אחר'. פגישה זו יצרה בנו הוויה חדשה ובריאה חדשה, אנשים המביטים על העולם ורואים בו את 'הדור נאה זיו העולם', עם החי אך ורק את 'נפשי חולת אהבתך'. מדרגת חופש זו מתעלה מעל מדרגת המלאכים והשרפים, 'אני ולא מלאך', ולכן בליל הסדר שחל להיות בשבת אין אנו אומרים 'שלום עליכם מלאכי השרת' כי לא מלאכי השרת מלווים אותנו בבואנו מבית הכנסת, שהרי אנו במדרגה גבוהה יותר. מדרגת חופש זו מתעלה אף מעל מדרגת השליחות, 'אני ולא השליח', המכות הראשונות הופיעו על ידי משה ואהרן שליחי ד', המגלים את ההתגלות האלוקית דרך מעשי אדם, את רצון ד' שהאדם ישלים את תוכן הבריאה בהיותו חפץ בטוב, ובהיותו ממילא פועל את הטוב. אך ליל הסדר השתנה מכל הלילות – בליל הסדר הופיע הכל מלמעלה למטה, ממקור הכל אל הכל, נוצרה בריאה חדשה בעולם של טוב מוחלט, של טוב כל כך גדול שהוא הרבה למעלה מהשגת האדם. מדרגה זו שאינה מושגת בכלי ההכרה הרגילים אינה מגלה רק את 'אחורי ד' ', 'רק אחורי ייראו ופני לא ייראו', אלא 'אני – הוא ולא אחר'. לכאורה אחרי שאמרנו שהקב"ה התגלה אלינו מעל מדרגת מלאכים ושרפים יעלה על הדעת שרשות אחרת חלילה הביאה את הגאולה?  כוונתנו  להתגלות אלוקית בחינת 'אחור', הקב"ה התגלה בלילה זה בבחינת פנים ולא אחור, למרות שמדרגה זו התגלתה בנסתר 'הוא ולא אחר'. ומאליה בוקעת ועולה התהייה – אם אנו פונים לקב"ה בלשון נסתר ואומרים 'הוא ולא אחר', ואין אנו יכולים לפנות אליו בשום הגיון לב אנושי, בשום אומדן המוגבל לעולם הזה, האם המפגש שלנו עם מקור המקורות הוא רק דרך גילוייו בעולם, אבל עצמותו רחקה מאיתנו חלילה? אנו אומרים בליל הסדר 'אני – הוא ולא אחר', התגלתה עלינו מדרגה נסתרת, יוצאים אנו לחרות מכל מדרגת השגה מוגבלת, מכל אומדן דעת התלוי בעולם. בליל הסדר מופיעה עלינו מדרגה עליונה זו של אהבה בתענוגים, של העונג העליון שאינו משועבד לשום תוכן מתכני העולם, של היכולת לומר בסוף ליל הסדר 'ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים', להבין שתכלית הידיעה היא אי הידיעה, אי הכניסה למוגבלות אנושית או עולמית. זהו התוכן של המשיח היושב בהרי בשמים, שיריח וידון, 'רוח אפינו משיח ד' ', השואב את חילו מאור העתיד. זוהי המדרגה של ארץ ישראל, ארץ חפץ, ארץ אשר עיני ד' בה מראשית שנה ועד אחריתה, ארץ שכל כולה בנויה על חפץ הטוב, וזו מדרגת המקדש הבנויה כל כולה על פלא קשר הרוח בגשם. כשאנו קונים מדרגה פנימית זו בכל ליל הסדר, אנו מתמלאים שייכות פנימית לנשמה, שייכות פנימית אצילית לארץ ישראל ולמקדש, ועצם היציאה לחרות בלילה זה היא המגלה את עומק חיוניות קשרנו לארץ, את חפץ החרות המתפרץ ורוצה להיות מובע בכל שדרות החיים.

רבי עקיבא שכל ימיו היה מצפה מתי יבוא פסוק זה לידו, 'ואהבת את ד' אלוקיך.. בכל נפשך', שהיה מגלה כי ד' אחד ושמו אחד בכל החיים, מתוך מסירות הנפש הגדולה שלו לתורה, שמתוכה עצמה שאף לגילוי אורו של משיח ועצמאות ישראל, היה כל כולו בנוי על העתיד, על השחוק העתידי של 'עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים'. אל רבי עקיבא הלכו חכמי ישראל כדי לחיות את הנשמה של יציאת מצרים, את מדרגת המפגש עם 'אני – הוא ולא אחר'. ומדרגה זו מתגלה במעיין המתגבר של ריבוי הסיפור ללא גבול, של שאיבת חיים ההולכים ומתגברים על כל עכבה חיצונית ומשיבה לנו את ששון ישענו, כך שמתוך מה שסידרנו בליל הסדר אנו מבקשים שסדר פנימי זה יתפרץ אל עולם העשיה הממשי, בתקומתה של מלכות ישראל שאנו הולכים ורואים אותה, בקימום מדרגת ירושלים שאנו חלק ממנה, ובבנין בית המקדש.

שנזכה לגאולה שלמה

שבת שלום וחג שמח.