"רבי תנחומא פתח 'יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת' בנוהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו – מה הנאה יש לו?! מתלא (=משל) אומר 'דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית'. יש זהב בנדבת המשכן דכתיב 'וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב…'; 'ורב פנינים' זה נדבתם של נשיאים- 'והנשיאים הביאו את אבני השוהם'; 'וכלי יקר שפתי דעת'- לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, אמר: הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי. אמר לו הקב"ה: חייך שדבורך חביב עלי מכל אלו, תדע לך שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה שנאמר 'ויקרא אל משה' " (ילקטו שמעוני ויקרא).

'ויקרא אל משה' פותח את ספר ויקרא, תורת כהנים. שלושה מבטים יש לנו על חנוכת המשכן, המבט של סוף ספר שמות – השראת השכינה באוהל מועד כביטוי השיא לגאולה, המבט של תחילת ספר במדבר המתגלה דרך חנוכת הנשיאים, כביטוי לשותפות העמוקה של כל ישראל בהשראת השכינה, וכאן בספר ויקרא, עבודת הכהונה שאינה מסתפקת רק בעבודת המקדש, אלא מתפשטת ל'ממלכת כהנים' לתביעה 'קדושים תהיו', לתביעת חיים מלאים המגלים את פלא הקישור של הרוחני בגשמי, עד לתביעת תחיית המתים שהיא הבסיס לכל עבודת ספר זה כדברי רבינו בחיי.

המבט של ספר ויקרא הוא הביטוי של נשמת המשכן, ולכן הוא מתחיל בקריאה אל משה. הגאולה מופיעה על כל ישראל ומהותה היא התגלות אלוקית עליונה כל כך, שאין שום יכולת בהגיון לתופסה והיא מתגלה בתור מציאות של ערפל "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ד' מלא את המשכן", כך מסתיים ספר שמות. מצד המבט הכולל של השראת שכינה בישראל, אפילו משה לא יכול להיכנס אל אוהל מועד. אבל במבט החודר אל עומק הנשמה, אל המבט הפנימי יותר, העתידי יותר, הנובע מהאמון הגדול באנושי המסוגל לרומם את כל חייו אל הנצח, אל מדרגת תחיית המתים, שם משה נקרא להיכנס אל תוך הענן, אל אוהל מועד, "ויקרא אל משה".

משה הוא הדעת של כל ישראל. כשעם ישראל נתבע להרים תרומה, כל אחד מביא את נקודת ליבו, כל אחד מזהה את הביטוי המתאים להמיית חייו, לעומק כיסופי הדבקות וגודל הצמאון לא-ל חי, ומתוך כך הוא מביא תרומה. משה אינו מסוגל להסתפק בתרומה מוגבלת ומוגדרת ולכן אינו מביא תרומה. ו'היתה נפשו של משה עגומה עליו' – כיצד כולם מסוגלים למצוא ביטוי לדבקות, ואני איני מסוגל; כיצד המשכן נבנה כגילוי של ריבוי צדדי החיות האלוקית בנו, ואני איני שותף. הקב"ה מברר שיש כלי יקר מכל – שפתי דעת. זוהי תרומתו של משה – הופעת הנשמה בגוף, הופעת נשמת הלב המרים תרומה, הופעת נשמת המשכן המתפשטת בכל ישראל, בריבוי תורה ומצוות המגדילים את האיכות של הופעת התורה ומאדירים את ישראל, "יגדיל תורה ויאדיר". כל הכסף והזהב אינם נחשבים כלום ללא בהירות גדלות הדעת. הדעת היא היכולת לגלות בחיים את עומק המחשבה העליונה. כל הכיסופים הגדולים, כל נדיבות הלב, כל הזהב ורב הפנינים, אינם מוצאים את מקומם הראוי ללא שפתי הדעת של משה רבינו. ענוותנותו של משה רבינו יוצרת דעת עליונה הממתינה לקריאה האלוקית, רבונו של עולם הוא הקורא למשה להיכנס אל תוך הערפל. כל עוד נשארים אנו אך בצמאון ובהמייה, הרי שהפגישה שלנו עם הגודל האלוקי תהיה עלופה בערפל. היכולת להרים את כל החיים, להרחיב את הצמאון ולבנות אותו כתביעה אדירה של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', היא הבונה את הכלי המכיל בקרבו את כל הזהב ורב הפנינים. קניין הלב אינו רק גידול הרצון אלא היכולת להופיע אותו בדעת, שרק אז 'מה חסרת'. דעתו של משה היא הענווה הגדולה, עד שרבונו של עולם הוא היוצר את כל הוויתו מראשית ועד אחרית, ולכן אין משה נכנס בלא הקריאה של הקב"ה, 'מלמד שתפסו הקב"ה למשה והביאו בענן'.

השראת השכינה בישראל מתגלה בתורה, והתורה מתגלה מתוך הקריאה אל משה. קריאה זו מרוממת את כל ההשגה אל תוככי הענן, ומתוך פנימיות זו היא סוללת נתיבות בחיים להכיל את הכיסופים, לשגב את כל הגילויים אל הגודל העליון, לבנות את בית המקדש בתוכנו. הקושי הגדול של הבן החכם והבן הרשע שבהגדה היא כיצד לקשור את הגודל העליון של הגאולה אל תוך פרטי החיים, והשלמת התוכן של הגאולה, של 'החודש הזה ראש חודשים' הוא המשכת הראש אל כל החיים. בחודש זה נגאלנו ובחודש זה היתה חנוכת המשכן והקריאה אל משה לבנות את עומק התורה מתוך רוממות עליונה זו. זו התורה המנצחת את המוות ומוליכה אותנו לחיי עולם, לגילוי של גאולה ההולכת ומתגלה, הולכת ומעלה את כל המציאות. 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל'.

שבת שלום וחודש טוב