" 'ויקהל משה' – רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו: משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה הקדוש ברוך הוא מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שנאמר 'ואתם עדי נאם ד' ואני אל', וכן דוד הוא אומר 'בשרתי צדק בקהל רב' וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה? אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם."

(ילקוט שמעוני ויקהל)

קהילה פירושה התכנסות, בה כל פרט הופך להיות חלק ממכלול גדול יותר. 'קהילה' כמושג מודרני באה לתת מענה ליחיד הבודד, החווה את היותו עלה נידף בעולם, ומוצא מזור ומנוחה רק כשהוא חלק מקהילה, אך קהילה זו, המנסה לשדר סוג של חמימות ואמפטיה אינה יוצרת קומה חדשה בנפשו של האדם, הקהילה נשארת קהילה, האדם נשאר אדם, ולמען האמת גם הבדידות מגיחה ונשארת. קהילה זו היא מקבץ של פרטים, המהווה מעין קרש הצלה בתוך עולם נטול הקשר, אך גם ההקשר אותו היא מנסה לבנות, הוא הקשר של מכנה משותף בין הפרטים. הד לכך ניתן למצוא בהגדרה כי תפילת ציבור משמעה התפילה על הצרות המשותפות לכלל פרטי הציבור. אין כאן תביעה לתפוס עומק גדול יותר, קומה רוממה יותר, אלא מכנה משותף המנסה, לעתים בהצלחה, לתת מזור לכאבו של היחיד.

מצאנו התקהלות בפרשה הקודמת – "ויקהל העם על אהרן", זו היתה התקהלות שחיפשה מענה ציבורי לשקיקה גדולה לגילוי אלוקות בעולם חסר וודאות ומלא ספק. אך כשהתקהלות צומחת מלמטה, היא אוספת אליה את הפרטים, היא מגלה בתוכם מכנה משותף עמוק יותר מסך כל היחידים, אך עדיין היא התכנסות היוצרת איכות חדשה אבל לא גורמת להתהוות מהות חדשה בעולם. איכות זו הופיעה בעוצמה אדירה, אך אין לה התכווננות, אין לה יכולת של שאיבת חיל מהיקף עמוק, ולכן היא עלולה ליפול מטה. תוצאתה הלא הכרחית של התקהלות זו היתה חטא העגל.

משה, המקהיל את העם מתחיל ממהות עליונה המתלבשת בפרטים, אך בכינוסם הוא בורא אותם מחדש, מגלה הוא מתוך התורה את אותה יצירה חדשה שהוא עצמו התהווה אליה במעמד הר סיני וממשיך אותה לכלל ישראל ומשם לעולם כולו. משה רבינו הוא מעל הזמן, ועצם הקהלתו פועלת פעולת רוממות מיוחדת בכל יחיד. 'ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ד' ' אשר צוה משה אין כתיב כאן אלא אשר צוה ד' – אפילו דברים שלא שמע מרבו הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה בסיני. (ילקוט שמעוני פקודי) בצלאל מקשיב למשה ושומע דברים שמשה לא אומר, מכוון הוא לחפץ ד' כל כך, עד שמשה אומר לו 'בצל אל היית'. אין זו יכולת פרטית של בצלאל, בצלאל הוא שליח ציבור, הוא מקבל יכולות חדשות כי כל כולו הופך להיות גילוי של רוח העם. מסירות נפשו על הארון מגלה לא רק את שמו שלו – 'ויעש בצלאל את הארון', אלא את ערכה של התורה בעם ישראל כולו, עד שכתר תורה מונח ומצפה לכל אשר יטלנו. 

כדי שציבור יוכל לנסות ולהתרומם למדרגה עליונה זו הוא זקוק ללימוד תורה בשבת עצמה. הקהלה על מנת לדרוש בשבת, היא חשיפה של ממד חדש במציאות – קידוש השם מתוך קילוסו. קידוש השם הזה אינו מתגדר אך ורק בתוך עם ישראל אלא ממליך את הקב"ה בכל העולם, ויתירה מכך הוא יוצר מגע של 'יש מאין' מתמיד, בשורה עליונה של דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, ורק מכח האיחוד של כל כלל ישראל ניתן לשמוע ולהקשיב לחידוש זה. לימוד ההלכה בשבת מגלה את מקורה של ההלכה. בימות החול אנו למדים הלכות המתקבצות ובאות לכלל מהלך אחד, אך בשבת אנו מתחילים מלמעלה למטה, מההיקף הגדול של ההתעלות למעלה מערכי העולם, למעלה ממלאכה פרטית, שלכן נאסרו בשבת לט' מלאכות. בשבת אנו מתפנים להקשיב להיקף של החיים, לדבקות עליונה ברבש"ע, מעבר לאירוע מסוים. לימוד התורה בשבת מקבל ערך אחר, וכשהוא מופיע בהלכות הקצובות, ההלכות עצמן הופכות להיות תווים מרון שיר שבח וקילוס לרבש"ע. כשאנו ממשיכים מהלך זה לימים טובים המגלים את פועל ד' בעולמו, אנו מגלים דרך ריבוי הפרטים של העדות, החוקים והמשפטים, את היכולת לגלות בעולם כולו את חפץ ד', לרומם את העולם כולו אל קידוש ד'. וכשאנו מגלים את כל זה ממקורה של מלכות ישראל, מדוד המלך, הרי שאנו מגלים את מחשבתן של ישראל שקדמה לכל, ומלכות ד', שהיא הבסיס להתגלות יש מאין נוכחת בלימוד התורה. זו הבשורה הגדולה של לימוד החי כל הזמן את גאולתן של ישראל, מסוגל הוא לחדש חידושים מהותיים, חידושים אמתיים שלא שמעתן אוזן מעולם.

שנזכה ללמוד בשבת ובחג מתוך תפילה מתמדת להיות קשורים לגאולה.

שבת שלום