" 'כי תישא את ראש בני ישראל' מה כתיב למעלה מן העניין? 'וכיפר אהרן על קרנותיו', כיוון שחטאו ישראל אמר הקב"ה למשה: לך כפר להם. אמר לפניו: רבונו של עולם לא כן אמרת 'אחת בשנה' (כלומר רק ביום הכיפורים)? אמר לו הקב"ה לך זקוף אותו עכשיו 'כי תישא את ראש בני ישראל' " (ילקוט שמעוני כי תישא)
…והיו ישראל עצבים ושחה קומתם מחמת חטא שנפלו בו, ושמחה עלתה והתעלתה למרום, נפרדו הדבקים ולא נותרה רוח.
לשאת את הראש מצטווה משה, לשאת ולחבר אל 'שמחת עולם בראשם', שמחה שמעולם היתה ונמצאת, חבויה ומסותרת, מתעלמת לעתים אך תובעת את היותה והתגלותה, את היכולת לשמוח תדיר, את היכולת להאמין תדיר, אך נזקוף את הראש ונגלה את השמחה. מתן תורה חידש שמחה בעולם. "ויתן אל משה ככלותו לדבר עימו – ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" (רש"י), 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה' וכל הלומד תורה לשמה "משמח את המקום משמח את הבריות". עם השמחה את הזכרון המוחלט. "מאי דכתיב חרות על הלוחות- אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל" (ילקוט שמעוני). שמחה היא המפגש החי, ההיפתחות לגודל העומד מעל להשגתו הרגילה של האדם. התורה המשמחת יוצרת מפגש מתמיד עם גודל, ושייכות זו מתבטאת בזכרון מתמיד. החטא הוא השכחה, החטא הוא איבוד השמחה, החטא הוא שחות הראש שאינו מסוגל להתנשא אל המרומים שמעליו, לחיות את גודלם ועומקם, להתמלא מתוך כך שמחה ושייכות מתמידה.
אך הקב"ה מקדים רפואה למכה ומצווה לתת מחצית השקל כדי לנשא את ראשם של ישראל. במחצית השקל חוזר האדם לנקודה היסודית של חייו, היותו גילוי של מרחב יותר גדול משמו הפרטי. נותן הוא מחצית השקל, ומגלה בזה את אותה נקודה מקורית עליונה שאינה מסתלקת, את הברית העליונה שאינה נפסקת. ערך לימוד התורה הופך להיות אז אחר – דרכו מתגלה הברית, מקשיב הוא לסוד שיחה של כנסת ישראל ומגלה אותה בעולם. בהכרח מתנשא ראשו ומתעלה השגתו, וממילא מתכפרים עוונותיו.
מסירות נפשו של משה רבנו עליו השלום באמירתו 'מחני נא מספרך אשר כתבת' מגלה את מעלתו של משה רבנו, העומד מעל עולם הזה ומעל 'ספר החיים' של העולם הבא. מסירות זו היא מקור התורה, והיא היא מקור השמחה העליונה. כשמסירות זו מתגלה אצל אסתר 'וכאשר אבדתי אבדתי', מתחדשת ושבה המדרגה הראשונית של מתן תורה. כל יהודי מקבל את ערכו העצמי מחדש, ובו עצמו הוא מוצא את השמחה. הקב"ה הקדים את שקליו לשקלי המן, אבל בפורים התקדמנו לשלב נוסף – 'הדור קבלוה בימי אחשוורוש', חזרנו וקיבלנו את התורה העליונה, את הכלה, את קול הששון המתגלה בשושן ואת קול השמחה המתגלה בשושנה, כנסת ישראל, "שושנת יעקב צהלה ושמחה' ,"ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה…". לכן מקובלנו מפי צדיקים כי בפורים עיצומו של יום מכפר, וכפרת יום הפורים לא רק מנשאת את היהודים, אלא יורדת עד אפסי ארץ "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו –אימתי? בזמן מרדכי ואסתר".