פרשת תרומה

" 'וידבר ד' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה'. זה שאמר הכתוב 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'… אדם שהוא לווה מבני אדם ולוקח סחורה ויוצא לדרך פעמים שהיא מפסדת, אבל התורה אינה כן אלא לומד אדם מכאן פרק אחד ומכאן פרק אחד, הוא מתפרנס בהן, הוי 'כי לקח טוב', אמר להם הקב"ה התורה היתה שלי ולקחתם אותה, קחו אותי עימה, הדא הוא דכתיב'ויקחו לי תרומה' " (ילקוט שמעוני תרומה).

המדרש לכאורה עומד על בעיה פרשנית- לשונית בתחילת הפרשה, מדוע כתוב 'ויקחו לי' במקום 'ויתנו לי'. המדרש דורש ואומר 'ויקחו לי' כלומר ויקחו אותי. אכן מדוע המדרש מוסיף את המדרש אודות המקח הטוב שבתורה? מקח זה מתבטא במדרש זה ובקודמיו, ביכולת לשמור את דברי התורה בעצמיותו של האדם. טובו של מקח זה מתבטא במה שגם אם אדם מלמד את חברו – כביכול נותן לו את מקחו – אין הוא מאבד את ידיעותיו; מקח זה מתבטא בחוסר ההתפעלות מהמצב החיצוני של העולם, כאותם שהיו בספינה ומוכסים לקחו מהסוחרים את כל רכושם, ורק ברכוש האמיתי הפנימי של התלמיד חכם לא נגעו; אדם אפילו אם הוא לומד מעט מאד, מצטרפות ידיעותיו אט אט, ולכל ידיעה מצד עצמה יש ערך 'הוא מתפרנס בהן'. מדוע צריכים אנו לדעת את סגולת התורה והתעצמותה בלומד על מנת להבין את סוד לקיחתו כביכול של הקב"ה דרך בניית המשכן והמקדש?
מתן תורה הוא הקדמה לכל התורה כולה. במתן תורה היו דברי תורה שנאמרו במעמד הר סיני, אבל מעל כל הדיבורים, ובעומק הכל, היה מפגש עם רבונו של עולם. עצם המפגש הופך את כל דברי התורה לתוכן עליון אחד של עשרת הדברות. כשהתורה מתחילה להילמד מתגלות בה סגולות מיוחדות. הלומד אף אם הוא לומד פרק אחד מכאן ופרק אחד מכאן, הוא מגלה עומק של קשר עם רבונו של עולם, שאינו מתמצה בפרק המסוים הזה, כי אם הפרק המסוים הזה הוא גילוי של הווית חיים שלמה. כשם שכל תנועה של אדם, הילוכו וכתיבתו, וכל תנועה ותנועה שלו היא גילוי של עצמיותו, כך כל דבר תורה הוא גילוי של כל התורה כולה. וכשם שעצמיותה של תורה אינה נפעלת מהעולם החיצוני אלא פועלת עליו, כך כל דבר מהתורה הוא גילוי של כח פעולה זה. כח פעולה זה הוא הרבה יותר רחב, גדול ועמוק מהלומד עצמו. בעצם הלימוד אנו מגלים את עומק המכנה המשותף שלנו עם הכל, עד שאנו מסוגלים להעביר את דברי התורה הלאה ולא להפסיד מאומה. חיות זו המתגלה בתורה, שרשה הוא במה שהיא נובעת מהכל וממקור הכל.

ארץ ישראל אבדה 'על עזבם את תורתי', לא על עזבם את התורה, אלא את 'תורתי' – 'תורתי אל תעזובו'. חז"ל מסבירים 'שלא בירכו בתורה תחילה', כלומר למדו את התורה, אהבו את התורה, האמינו בהשי"ת, אך איבדו את נקודת 'הכל' הצפונה בתורה, את 'תורתי'. וכשמאבדים תכונה זו גם ארץ ישראל הופכת להיות 'קרעים קרעים' וגם עם ישראל הופך להיות מפוזר ומפורד. בית המקדש הוא המקום בו מתגלה הכל ומקור הכל, שם התורה הופכת להיות יונקת מהכל. "התורה היתה שלי… קחו אותי עימה". כשבית המקדש קיים, הרי שבאופן חיוני התורה נלמדת מתוך ערך של הכל, ואדם אפילו אם יקבע את עצמו בלימוד פרק אחד, יהיה לזה ערך גדול 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים'. כיוון הלב לשמים הופך את ההבדל בין המרבה לממעיט להבדל כמותי, ושניהם נמצאים על אותו רצף, אך אם לא כיוון לב לשמים, הרי שהבדלים כמותיים הופכים להיות הבדלים איכותיים ומהותיים. בית המקדש מגלה את החיוניות האחת הנמצאת בעולם המתגלה דרך ישראל ודרך ארץ ישראל, אך אם חלילה מנתקים בין התורה למקדש, בין התורה למקור הכל, לאורגניות האחת המחיה את הכל, הרי שאבדה הארץ ונחרב בית המקדש ואנו מפוזרים ומפורדים. במצב גלות כזה, מה שמחיה את התורה הוא 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. כיוון הלב לשמים דווקא, ולא לארץ, הוא כי בית המקדש של מעלה נמצא שם, וכיוון לב זה, הוא המסוגל להורידו אלינו למטה. בניית המקדש היא תוצאה של עומק הגעגועים הפנימיים המתגלים בהתמדת התורה ובעמלה, כל אחד לפי מדרגתו.

בימי אחשוורוש היה נדמה כי עם ישראל איבד את הגעגוע העמוק לבית המקדש. כשנחרב המקדש, הרי שהגעגוע עצמו הוא המרים את ערך החיים ומשיב את התורה למקורה האחד. אבל אם אנו איננו רוצים לחזור ולבנות, להתאמץ ככל יכולתנו לשוב למקדש ולירושלים, הרי שאותה נקודה אחת המחיה אותנו נעלמת בתוך הפיזור והפירוד. 'ישנו עם אחד' אומר המן, שעם כל מה שהוא אחד, הרי שתכונת הפיזור גוברת עליו והוא 'מפוזר ומפורד בין העמים'. מרדכי ואסתר עמלים להשיב את עם ישראל אל התפיסה האחת, אל ראיית ישראל כחטיבת חיים אחת בעולם, את ראיית חיוניות ההתעלות אל ירושלים ובית המקדש כבסיס להופעת התורה. היכולת לקבל את התורה מחדש, מרצון, מתבטאת בתוספת של מצוה אחת – מקרא מגילה, אך מקרא מגילה מעיד על קבלת כל התורה כולה מרצון. הרצון המונח בנס פורים הוא גילוי של הרצון המונח בכל התורה כולה, והרצון מגלה את הקשר הטבעי העמוק, את קשר החיים, לרבונו של עולם נותן התורה המתגלה בתורה ובארץ. לכן בדור שאחרי נס פורים אנו שבים ובונים את המקדש במדרגה חדשה, ואותה שקיקה פנימית וגעגוע מתבטאים בחיים עצמם, בארץ ובהופעת תורה שבעל פה בשיאה.
שבת שלום

השארת תגובה