פרשת יתרו

" מה כתיב למעלה מן העניין? מפלתו של עמלק ואחר כך 'וישמע יתרו'. זה שאמר הכתוב 'לץ תכה ופתי יערים' 'לץ תכה' – זה עמלק, 'ופתי יערים' זה יתרו" (ילקוט שמעוני יתרו)

שלמה המלך בספר משלי מתאר שלוש דמויות – לץ תכה, ופתי יערים, ונבון יבין דעת. הנבון הוא אדם המסוגל ללמוד מתוך עומק דעתו, וממילא כשהוא מתבונן על המציאות הוא חודר לעומקה ומוסיף דעת. הלץ הוא אדם שאין אפשרות לקדם אותו, ליצנותו מונעת ממנו כל יכולת קליטה של עומק תביעת הטוב הנמצאת במציאות, 'מראת הליצנות' מעוותת את מבטו באופן שאין הוא מסוגל לחוש שגב, להרגיש עומק, לראות את רב רבדיותה של האמת אשר בעולם, ולכן אין ברירה אלא להכותו. אין ההכאה מחנכת, אלא אך מונעת אותו מלהמשיך ולזרוע את זרעי האופל אשר לליצנות, זרעים המגדילים את הרוע שבעולם, צובעים אותו בצבע חד ממדי של פסימיות ואינם מאפשרים להתקדם. אמנם המכות אם אינם מועילות ללץ, הן תורמות לפתי. הפתי מסוגל לקנות ערמה וחכמה מתוך ראיית ההכאה. אין הוא נבון הקולט את 'הדור נאה זיו העולם', אבל מתוך שלילת הרע הוא קונה חכמה.

יתרו מתואר כפתי שהתמלא חכמה דווקא מתוך מה ששמע על מפלת עמלק. החכמה שבספר משלי אינה חכמה המתבטאת באינטלקט, אינה חכמה המתבטאת רק בחיפוש ותשוקה, אלא חכמה הפועלת על החיים. כשם שהבן החכם שבהגדה הינו צדיק ולכן הוא מנוגד לרשע ולא לבן התם, כך החכם והנבון שבספר משלי, הוא חכם שחכמתו פעלה על חייו. יתרו עם כל חכמתו היתירה, עד שהיה לכהן מדין, ומשם המשיך בחיפוש והכיר את כל העבודות הזרות שבעולם, עם כל זה אינו זוכה לתואר חכם אלא לתואר 'פתי'. הפתי הוא הנפתה ומתפעל מהמציאות החיצונה. אותה חכמה הקולטת את העולם החיצוני אינה פועלת באופן חי על עולמו הפנימי של האדם. הקליטה של העולם החיצוני יוצרת תבניות בנפש שאינן מותאמות אליה, אלא תובעות ממנה להיות מותאמות אל מציאות חיצונית. חכמות רבות יצרו נימוסים רבים, פילוסופיות שלמות יצרו מודלים שונים כיצד ראוי הוא האדם להיות, והאדם הנפתה אחריהם מנסה להתאים את עצמו לאותן מחשבות שחלקן נשגבות וחלקן קולטות שברי אמת, אך אין להן את הכשרון לבנות 'איך', לסלול דרך ומסילה, לזהות את הטוב הנמצא באדם עצמו, לרוממו, לשכללו ולהעצימו. 'עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלוהים', אומר יתרו. הגדלות האלוקית יוצרת מצב בו היא מופיעה לכל אדם באשר הוא. התביעה האלוקית מהאדם לרומם את עצמו, מציירת לו יותר מאשר 'מה' את ה'איך'. דווקא הגודל האלוקי שאין לו שום ציור 'אינו גוף ואין לו דמות הגוף' הוא מופיע בכל, הוא מתגלה מתוכו של האדם. אין הוא מוביל את האדם למקום, אלא מגלה מתוך 'מקומו של עולם' את מקומו האמתי של האדם, ומקום זה משתכלל ללא הרף, נמצא בתנועה מתמידה.

הקב"ה יורד על הר סיני 'לשון ירידה בהקב"ה בכל מקום הוא עניין הראותו וגילויו בהשגת השכל' [רבנו בחיי]. השגת שכל כזו אינה עסוקה בפענוח מה שלמעלה מיכולת השגתה, אלא בקרבת אלוקים שבתוכנו, בזיהוי אותה רוממות החבויה בתוכו של האדם, שמתוך עמל גדול זוכה שהתורה תיקרא שלו. 'כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'. אותו חפץ פנימי בתורת ד', אותה שייכות העומדת למעלה מההשגה השכלית, המתבטאת בחפץ, מתגלה במצב בו ההשגה השכלית יוצרת תנועה עמלית המהפכת את האדם עד שהוא עצמו נהיה מזוהה עם התורה, ותורה הופכת להיות שלו עצמו, 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'. עם ישראל כולו, החונה כאיש אחד בלב אחד אל מול ההר, זוכה למצב בו כל אחד שייך למדרגה זו. תלמידי החכמים שבקרבנו מגלים לנו מה אנו ומה חיינו. התורה אינה מתמצה בהשגה השכלית אלא בתנועה הפנימית של הדרך, של מתווה ההתקדמות וההטבה הבלתי פוסק. לכן חז"ל מזהירים אותנו להיזהר בתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, כי 'לוחות ושברי לוחות מונחים בארון'. שברי הלוחות הן גילוי הרצון המופשט היוצר את המהפכה הפנימית בנפש. תלמיד חכם מתבטא לא רק בהיקף ידיעותיו אלא במעיין הרצון המפכה בו היוצר רוממות מתמידה בנפשו. גם אם שכח את דברי התורה, לא סר מנפשו המעיין המתגבר המוסיף ומגלה את עומק הטוב החבוי בו, ומשקף לכולנו את עומק הטוב החבוי בכולנו.

עם ישראל שאלו 'היש ד' בקרבנו אם אין'. 'היה ראוי הכתוב לומר היש ד' בקרבנו אם לא… אבל ירמוז על המידה הנקראת 'אין', ונקראת 'יראה', ושניה לה נקראת 'יש' ונקראת 'חכמה'. וזהו 'והחכמה מאין תימצא'… וכבר ידעת שאין להפריד החכמה מן היראה… אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה, כי הכל נקשר ומיוחד זה בזה. והנה ישראל הפרידו בכאן וקצצו וניטעו ולכך נענשו. מיד 'ויבוא עמלק' והבן זה. [רבנו בחיי]. ריפוי הידיים מן התורה הוא הפרדת החכמה מן הרצון. הפרדה זו מאפשרת ללץ להגביר את חוסר האמון של האדם בעצמו, ביכולתו להיות שייך אל הגודל, לגלות בעצמו את הטוב. הקב"ה מכריח אותנו להילחם בעמלק ולגלות בעצמנו את עומק הטוב, את עומק האמון ביכולותינו. והכאת לץ זו יצרה אצל יתרו מהפך, במקום להיות פתי הקולט את החכמה מבחוץ, קיבל יתרו ערמה, את אותה יכולת הבונה את עמידתנו למרגלות הר סיני, והוא עצמו הופך להיות מנושאי התורה לדורות.

שבת שלום.      

השארת תגובה