להפוך מר למתוק – לפרשת בשלח

" 'ויאמר אם שמוע תשמע' אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא, בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם, מידת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק, אבל מידת הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק שנאמר 'ויאמר אם שמוע תשמע' אם שמוע – תשמע ואם לאו לא תשמע" (ילקוט שמעוני בשלח)

פרשתנו מלאת הפכים, מראשית הפרשה 'ויהי בשלח', עם כל השמחה הגדולה של יציאת מצרים יש את 'וי הי' את צערו של פרעה, הים ההופך ליבשה, והמים המרים ההופכים להיות מתוקים. חלק מהותי מהגאולה היא היכולת להתגבר על הסתירות הנראות לנו במציאות, להגיע למדרגה עמוקה יותר של הבנה ולחדירה עמוקה יותר אל תוככי החיים באופן שבו נראים הניגודים כשפות שונות של תוכן אחד. כשאנו במדבר אנו עולים למדרגה גבוהה יותר מאיחוד הסתירות. איננו משועבדים כלל לשום גורם חיצוני, ועלינו להוציא את הכוחות הפנימיים שלנו אל הפועל.

הפיכת המים המרים למתוקים אינה בדרך של איחוד סתירות, של בירור שהפכים אינם אלא גוונים של עומק יותר גדול, של התוכן המופשט של המים היכול להתלבש בלבוש של נד נוזלים, של 'בכושרות – בבכי ובכושרות' יחדיו. הפיכת המים המרים היא על ידי חדירה עמוקה יותר למהות המרירות "בא וראה כמה מופרשין דרכיו של מקום מדרכי בשר ודם: בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה אינו כן אלא במר מרפא את המר". המרירות המתגלה היא קצה של בירור, שרק כשמתוודעים אליו ניתן להמתיקו. כשאדם או עם נתון בייסורים, הוא אינו יכול למתקם אם הוא מתמכר אליהם, אם הוא נשאר אך ורק בשלב ההרגשה שלהם. עליו לחדור לשורש המרירות, עליו לרפא את המר במר. לא על ידי עמעום המרירות נרפא את המר, כי אם על ידי חדירה לעומקו. אין כאן צורך להתגבר על סתירה הנמצאת במציאות, אלא חידוש ביכולת להבין שמה שמתגלה במציאות הוא רק קצה של תוכן עמוק יותר, שמחמת עומקו המהותי הוא מתגלה בצורה של מרירות. לא בגלל ניגוד חיצוני ישנה מרירות, אלא בגלל עומק גדול המפלס את דרכו בתוך מציאות מצומצמת, שלכן הוא מופיע בצורה של מרירות. "רבי יהושע אומר זה עץ של ערבה" ערבי הנחל, המתקיימים רק בזכות המים, מגלים את סגולת ישראל המחיה אפילו את הרשעים שבישראל. הערבה הניטלת בחג הסוכות מרמזת על כח הסגולה, שכל כולו נובע מהאלוקות, שאין לו קיום ללא המים, ללא השפע האלוקי המחיה את המציאות. סגולה זו כשהיא מתפרצת מבררת שכל אותה מרירות המתגלה במציאות, היא מחמת קוצר רוחה של המציאות להכיל את הסגולה הצפונה. מרירות הרשעה נובעת מחמת הדרך הארוכה שעלינו לעשות על מנת להצליח להביע בכל הגדלות את עומק הסגולה. גילוי הערבה הוא הממתיק את המים.

"רבי אלעזר המודעי אומר זה עץ של זית, שאין לך מר יותר מזית" הזית המרמז על החכמה הצפונה, על היכולת להאיר את המציאות החשוכה, נכתש כדי לחשוף את שמנו המאיר. עמל גדול צריך כדי להגיע להכרה המסוגלת להאיר ולהנהיר את מלוא המשמעות הצפונה בסגולה. "רבי יהושע בן קרחה אומר זה עץ הרדופני" ההרדוף הרעיל, הפורח מצד אחד, ומצד שני יש בו זרעי מוות וכליון, מגלה את עומק שאיפת החיים הגנוזה במציאות, חיים הנובעים מחיי החיים, חיים המובעים מכוחה של הסגולה הצפונה המאירה את החיים מתוך הקשר אל מה שמתגבר ומנצח את המוות. רבי שמעון בר יוחאי אומר דבר מן התורה הראהו שנאמר ויורהו ד' עץ כעניין שנאמר ויורני ויאמר לי יתמוך דברי ליבך וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה" התורה היא החושפת את האמון העמוק בחיים, את היכולת להביע במלואה את הסגולה הצפונה, את היכולת להאיר את המציאות מכוחה של החכמה הצפונה. כל דבר מן התורה הוא גילוי של עומק הגאולה, כל כולו מלא מטל של תחיה איתו עתיד הקב"ה להחיות מתים. לכן להיכלו של משיח נכנס רק מי שיודע להפוך את המר למתוק, רק מי שכל כולו אחוז בפנימיות הגדולה, התובעת מהעולם להתארך, להיות ביטוי של יום שכל כולו ארוך, להתגבר על המרירות מתוך מה שהמציאות תתרחב ותתגדל עד שתהיה מסוגלת להביע את כל הנכמס בתהומות הנשמה. לכן כבר עכשיו מתחילה הופעת התורה "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", ומתגלה סגולת התורה "שמוע תשמע". כשם שמידת הקב"ה להמתיק מר במר, כך מידת הקב"ה שכלי מלא מחזיק וכלי ריק אינו מחזיק.

גילוי התורה הוא גילוי של יש מיש. התורה לא באה לענות על מצוקות, למלא חסרים וחסכים, אלא להביע את אי הגבוליות שבמציאות. יכולת ההקשבה מתפתחת ככל שהאדם מלא עושר פנימי, ועושר זה הוא הנחשף מתוך עמל התורה. המרירות הנמצאת במציאות אינה נמתקת מתוך הגברת המתיקות, אלא היא מודחקת או אפילו מושתקת, איננו שמים לב אליה, אך היא קיימת ונמצאת. המרירות נמתקת על ידי המוכנות לעמל גדול, להקשבה גדולה, המגלה שאין המרירות ביטוי של חסר, אלא צמאון הנובע מיש גדול החותר להתפרץ ולהתגלות. מרירות התשובה המתלווה לעיתים בימי השובבי"ם, היא גילוי של שירה אדירה הצפונה בנשמה שרק קצה הדה, ומקצת תוויה אנו שומעים, ומרירות זו מגלה לאדם כי לגדולה מזו הוא מתוקן, לא להסתפק בהרגשת נעימות החיים, אלא בהיחשפות לאמת הגדולה הגנוזה בנשמתו, זו שתכשיר אותו בהמשך לומר 'נעשה ונשמע', אם שמוע בחדש תשמע בישן, תוכל לתקן את כל הישן, את כל העבר ולהרימו לגודל של החידוש המתמיד הממתיק את מרורות המציאות.

שבת שלום

השארת תגובה