פעולת הפסח לדורות – לפרשת בא

"רבי חלבו בשם רבי יוחנן: הכא (=כאן) את אמר 'בעשור לחודש' (שאז נצטווינו לקחת ולהפריש את קרבן הפסח) ולהלן אמר 'והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש' רבי חייא בשם רבי יוחנן: לקיחתו עמדה להן בירדן ואכילתו עמדה להן בימי המן, 'ואכלו את הבשר בלילה הזה', בלילה שנדדה שנת המלך" (ילקוט שמעוני בא).

כמה עוז היו צריכים עם ישראל לחשוף בעצמם כשהם לוקחים את אלוהיהם של המצרים ומייחדים אותו לקרבן לד'. לקיחה זו היא מעשה בחירה של כל אחד מישראל להצטרף לברית חדשה שנכרתת, והפעם לא רק עם יחידים, בני אברהם אלא עִם עם שלם.

ברית המילה פונה אל היחיד. כריתת ברית נמצאת בנקודת המפנה שבין עולם הרוח המופשט, כשהוא פונה להיטיב את העולם, לבין הפגישה עם העולם החומרי. בנקודת המפגש נכרתת הברית, ונקודת המפגש של היחיד היא באותו כח חיים הפונה אל העתיד, הקשור כל כולו באמון בטוב שמתוכו נמשכות נשמות לתוך גופים בריאים ורעננים. ברית זו מלווה אותנו מדור האבות, דרך השבטים עד ל'יוסף היה במצרים'. השעבוד במצרים הביא לקהיון, קשר היחידים לברית הלך והתרופף, אך התרופפות זו היא הכנה לברית עליונה יותר, לברית של עם. נקודת הפגישה בין התוכן הרוחני של עם לבין הממשות היא בעבודת הרבנות, ששיאה מתגלה במקום – בית המקדש. בכל שנה אנו חוזרים וכורתים את הברית, בהקרבת קרבן פסח. אך איננו מסתפקים בקרבן, עיקר מצוות קרבן הפסח הוא אכילתו. כל כולו נאכל על ידי חבורות פסח, המגלות את קשר החיים, את הקדושה שבטבע, דרך כל יחיד ויחיד שגילה את עומק קשרו לברית העם על ידי ההקרבה.

אמנם במצרים היה שלב מקדים, שלב הגיבוש והמעבר מתודעת יחידים לתודעת עם, שלב בו כל יחיד צריך לבחור ולגלות את עומק חפצו להיות שייך אל העם. פסח מצרים מקחו בעשור. עם ישראל כולו, על כל פרטיו לקח שה בעשור בחודש וגילה בזה את הגבורה הגדולה, את האמונה הגדולה, את השייכות הגדולה, עד ששב ועשה ברית מילה לכל אחד. ברית המילה קיבלה תוקף חדש, לא רק ברית של בני אברהם, אלא עומק היחס שבין תודעת העם לתודעת היחידים, 'בדמייך חיי'- בדם פסח ודם מילה.

נהר הירדן החוצץ בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, יוצר מצב בו כל אחד נכנס בנפרד. רבי זירא מגיע לנהר הירדן ורואה שהמעבורת זה עתה שטה, ועליו להמתין כדי להיכנס, פושט הוא את בגדיו ושוחה כדי להיכנס לארץ ישראל, ארץ שמשה ואהרן לא זכו להיכנס אליה. והנה נהר זה נבקע ועם ישראל כולו, כעם, נכנס יחדיו לארץ. אותה התעלות של כל היחידים בעשור בחודש, אותה החלטה להיכנס בברית, יצרה מצב בו הכניסה לארץ ישראל אינה כניסה של יחידים אלא של עם.

אחרי ההתעלות הזו נוצר מצב קבוע של ברית של עם, אך ברית זו צריכה להשתקף בעמל היחידים, להתאים את עצמנו אל הגובה הזה. מצוות רבות חוקקות בנו את הזכרון ליציאת מצרים, את השייכות, הדבקות, ואת ההבנה בצורך שלנו לחיות על פי אמת מידה עליונה זו של מפגש מתמיד עם 'אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח'. עמל חי זה יוצר את האמון בגוף, את האמון בטבע, את היכולת לגלות את נשמת המציאות המתגלה ב'הדור נאה זיו העולם', את מצב הנפש המתמיד של 'נפשי חולת אהבתך', את ההמיה והכיסופים לא-ל חי ואת העלאת המציאות כולה למצב בו "תאיר ארץ מכבודך נגילה ונשמחה בך". אכילת הפסח מגלה את עומק ההתאמה הזו ואת סגולת כל יחיד להעלות את המציאות. כשהמן הרשע מערער על קדושת ישראל, על קדושת היחידים שבישראל, הוא מזלזל ביכולת שלנו לקדש את הכל, להרים את הכל, ועשרת אלפים כיכר הכסף שלו נופלים אל מול קומץ מנחת העומר שלנו. אך הוא מצליח לגייס את המלך אחשוורוש, וליצור מצב בו לא רק היחידים מאוימים, אלא העם כולו מאוים כתוצאה מהתרופפות קשר היחידים לכללות ישראל. בית המקדש שנחרב מספק הזדמנות בלתי חוזרת לשני רשעים אלה לנסות ולקבע התרופפות זו ולנסות חלילה לכלות את עם ישראל, הן את כל היחידים והן את התודעה הלאומית בעצמה. אבל זכר אכילת קרבן הפסח חי בכל שנה ושנה, לא רק בתור געגוע של 'לשנה הבאה בירושלים' אלא בתו תוכן חי שאף אם אנו אנוסים ואיננו יכולים לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, התוכן החי בעם כולו לא פוסק, ומכוחו 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך'.

ימי השובבי"ם הם הכנה לפורים, לאמון הגדול בגוף, לאמון הגדול ביכולת הקדושה הנמצאת ושרויה בגוף מצד עצמו, ושמחת פורים כבר מתגלה עלינו בחודשי ההכנה לחג עליון זה.

שבת שלום

השארת תגובה