גדלות האמונה שורש הגאולה – לפרשת וארא

בס"ד

"רבי יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח'- וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שמח?! נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחרות, ואינו שמח?! אם כן מה תלמוד לומר 'ולא שמעו אל משה' אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה…" (ילקוט שמעוני וארא קעח')

הרוח הקצרה, מסתפקת במועט ומסרבת לגדול, מחפשת היא את המערכת המובנת, המוגבלת בגבולות עולם. למרות השרירותיות הרבה המונחת בעבודה זרה, למרות הקושי הגדול להתהלך בעולם המשלים עם הרוע הטבוע במציאות כפי שהיא מתגלה למראית עין, יותר קל לרוח לשאת עוול כזה ומקריות ואקראיות כזו, מאשר להאריך את הרוח ולרומם את החיים.

כשמשה בא אל עם ישראל ומבשר להם את בשורת הגאולה מאמין העם, "ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו". אמונה מופיעה בתחילתה כמצב בו על האדם להיפתח לעולם העומד מעל לרציפות ההגיונית אליה התרגל. כשאירוע משתבץ ברצף ההגיוני, אין הוא יוצר זעזוע בכל מרחב האישיות. האמונה היא זעזוע מתמיד של האישיות, היא יצירת מגע שאינו בנוי על רצף הגיוני, אלא על יכולתו של האדם להיפגש עם מציאות העומדת מחוץ למערך ההכרה הפשוט שלו. לכן יש הטועים לחשוב שאמונה מנוגדת לרצף ההגיוני, שאמונה היא רגש, שאמונה צומחת מתוך כאב וקושי המפרק את הרצף ההגיוני. משמעותה של תפיסה זו היא שמרחב האמונה ניתן לבחירה כאופציה מתוך כמה אופציות אחרות – יש אפשרות לבחור ולהיאחז ברצף ההגיוני ויש אפשרות לבחור באמונה. בחירה כזו היא אמנם דילוג וקפיצה, אך מאפשרת מבט חדש, משוחרר מההיגיון, מבט הנפגש בצורה חיה ובלתי אמצעית עם המציאות.

מלבד סיגי רגש ודמיון העלולים להתלוות לאמונה כזו, יש כאן תפיסה הגורסת כי אמונה מתפשטת לכאורה על כל החיים, על כל האדם, אך באמת היא מנוגדת לחלק מאישיותו – לאותו חלק התובע רצף הגיוני. תפיסה כזו מעמידה את האמונה כתופסת 'צד' במציאות, כמקיפה בפועל את האדם ותודעתו אך רק כאשר הוא מוותר על חלקי עומק משמעותיים באישיותו. תפיסה כזו גורסת כי במהותה, מנוגדת האמונה למה שאנו תופסים כבריאות החיים והצמיחה מתוך קשר עמוק אליהם. אך באמת אמון אינו רק החלטה ריבונית להקשיב, אלא פעולת השתחררות המאפשרת את השמיעה האמתית. השמיעה יוצרת התכווננות ותנועה, חשיפה לכך שמעמד הנפש של האמונה אינו רק מפגש בלתי אמצעי עם הסובב אותנו, אלא יצירת הגדלה מתמידה של האישיות מכוחה של אותה אטמוספרה שנחשפה. אמונה אינה רק ידיעה, התוודעות חיצונה למציאות עליונה יותר, אלא מעמד נפש חי, הרואה את הסובייקט כגילוי של ממדי עומק הקיימים במציאות. בשורת הגאולה הופיעה בתור אמונה, שמיעה, ואז "ויק­דו וישתחוו". ההשתחוויה אינה רק התבטלות כלפי המקור, אלא קשר חי עם מקור הכל, המאפשר למקוריות זו להתבטא בחיים, להוליכם, לרוממם ולגאלם.

אך פרשת וארא מבררת שאמונה אינה 'קפיצה', אינה יכולה להניע את החיים עם ההכרה לא תתרומם אליה. אפשר להאמין בגאולה, אפשר לפעול פעולות מוגבלות בתוך מתווה מצומצם המאפשר את הופעת הרגש הבריא של האמונה מבעד לקטנות החיים. אך מתווה זה אינו מאפשר גאולה שלמה. היכולת להרים את כל החיים באה מכוחה של השמיעה המוחלטת, ושמיעה מוחלטת מגיעה רק מתוך גידול ההכרה. דווקא בגלל שהאמונה היא מרכז החיים ואינה עומדת כאפשרות של בחירה מצומצמת בין שני צדדים – אמונה או כפירה, אמונה או ספקנות, לכן אין אפשרות להחזיק באמונה ללא קישור כל כוחות החיים אליה. האמונה היא היא הגאולה, היא הבעת חופש אמתי המאמין מחדש את המציאות. הוא לא נשאר באותה מציאות קודמת ובוחר בתוכה לחיות כביכול באמונה, אלא מתוך האמונה מתמלאת המציאות כולה את תודעת בחיריותה המוחלטת ויכולת ההשתנות המתמידה שלה.

אחרי שנבנתה נקודת האמונה בעם ישראל בפרשה הקודמת, היא תובעת מהחיים כולם לגדול. העמידה מול פרעה עם תודעה חלקית, המבוססת על הרגש הלאומי מלא האמונה, אבל עדיין עם 'קוצר רוח', יוצר מצב בו   החיים נהיים קשים יותר, פרעה מנסה לשרש את נקודת האמונה שהופיעה, אבל בלי משים הוא יוצר מצב בו איננו תלויים בו לחלוטין, אנו אוספים בעצמנו את התבן, איננו עסוקים רק בעיבוד של מציאות נתונה אלא יוצרים אותה. משה רבנו נשלח לעם ישראל כדי לרומם את ההכרה שלו, ליצור מצב של התוודעות עמוקה לשם הוי'ה. רק מתוך התוודעות זו תיתכן שמיעה מקיפה. כך מובנת טענת משה 'הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה', אם עם ישראל סובלים מקוצר רוח, מבחירה קלה בחושך העבודה זרה איך ישמעני פרעה? ועליה הוא מקבל תשובה אלוקית – בדור הזה רוממות ההכרה תופיע מתוך הגאולה. הגאולה עצמה תיצור את התנועה הפנימית של התשובה, של הרוממות, של ההקשבה. המכות מבררות לאט את מדרגת ההתוודעות של עם ישראל לעצמם, לגודלם, לעומק אמונתם, ומתוכם מתפרצת אמונה חדשה המגיעה לשיאה בקריעת ים סוף ובמתן תורה "וייראו העם את הוי'ה ויאמינו בהוי'ה ובמשה עבדו'". "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם". האמונה במשה היא האמונה בנקודת המקור של התודעה. אותה ענווה גדולה של משה יוצרת מצב של גידול מתמיד של כל היש, שאינו בנוי על רציפות המטפסת מלמטה למעלה ומקובעת בתפיסות ארציות מוגבלות, אלא שבה אל הראשית, אל המקור, אל ההנבעה המתמידה של מרחבים ללא גבול המאפשרים את המפגש החי מלא האמונה של כל בשר ורוח עם רבונו של עולם, אבינו מלכנו, הוי'ה אלוקינו, האחד בכל העולמות.

התשובה מכל חטא בימים אלה, מלאת שמחה ואמון, מתוך שמיעת האוזן, שהיא אחד מקנייני התורה. ההבנה שהחטא נובע מקוצר רוח, יוצרת תשובה של רוממות ההכרה, המעלה את כל הזדונות לזכויות, תשובה מאהבה רבה המתגברת על אהבת עולם, אהבה רבה כל כך שאין בה שום תלות בקנה מידה עולמי מוגבל.

שבת שלום

 

 

השארת תגובה