דיוקה של ברכה – לפרשת ויחי

" 'המלאך הגואל אותי' רבי אלעזר אומר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה, מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים, מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום. רבי שמואל בר נחמן אמר גדולה מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך דכתיב 'המלאך הגואל אותי' ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא דכתיב 'פותח את ידך ומשביע'. רבי יהושע בן לוי אמר גדולה מקריעת ים סוף דכתיב 'לגוזר ים סוף לגזרים' וסמיך ליה 'נותן לחם לכל בשר', (ילקוט שמעוני ויחי)

כשהוא עומד לברך את אפרים ומנשה, מתאר יעקב שתי צורות השגחה אלוקית עליו, "האלקים הרועה אותי" ו"המלאך הגואל אותי". רועה הצאן מגדל את הצאן ודואג לפרנסתם "בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני", והמלאך – גואל. יעקב בונה את חייו על אמת מידה כפולה – 'גאולה בכל יום', אין רגע שאינו קשור לגאולה, לבניין העתיד, לאותה התקדמות של המציאות כולה המופיעה דרכו ודרך נפתולי חייו, ואין רגע בו הוא זונח את הדאגה להווה מצד עצמו, דאגה המתבטאת בפרנסה. שתי מדרגות אלה הינן פלא, הן הופעות של יחס עמוק לאלוקות, יחס המוציא את העולם לחופש ורצון. היכולת לקדם את העולם אל טוב מוחלט, אל שחרורו מכל העקה, אל עולם הבנוי על אמות מידה חדשות לחלוטין, נובעת מעומק הרצוניות המרחשת בעולם. הגאולה אינה הבעה של עולם, של סיבות ומסובבים, אינה ביטוי לשלשלת ארוכה של הכרחים המולידים אותה, אלא זו הופעה חדשה, פלא. גם הפרנסה במובן של 'הרועה אותי', של היחס לכל יחיד ויחיד העומד מול רבונו ומתחנן למזונות, היא הופעה של פלא. כל אדם הזוכה להשגחה אלוקית, זוכה לאמון בלעדי, חף מכל הקשר ומכל סיבה המכריחה לפרנסו, פלא.

רבי שמואל בר נחמני מדייק יותר שהפרנסה גדולה מן הגאולה, היכולת להאמין בהווה, להאמין כי ההווה עצמו ראוי לצמיחה, קיום וחיים, הינו אמון גדול יותר מאשר להעמיד את העולם כולו מסביב למתווה של גאולה. ביחס לגאולה אנו יכולים לנסות ולפענח את הפלא הגדול הזה, לנסות לכל הפחות לראות מגמה וכיוון, לראות את המלאכיות, את המגמה האלוקית השרויה במציאות המכווננת אותו לגאולה, אך ביחס לפרנסה – "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", האמון בכל פרט באשר הוא, הדאגה לקיום ההווה בלי להתנות זאת בעתיד מאושר יותר, בהתקדמות אל עבר גאולה וטוב, זהו פלא אלוקי שאינו ניתן לפענוח. ולכן מוסיף רבי יהושע בן לוי כי מהלכי גאולה הבוקעים את הטבע ומשנים אותו מגלים כי פרנסה לכל יחיד היא שינוי של הטבע, וגדולה הפרנסה מקריעת ים סוף.

עתים חסרים אנו את היחס לאלוקים הבנוי על האמון בהווה, מרגישים אנו כי עבודת ד' מיועדת לחשוף צדדי התקדמות אל עבר העתיד, לחשוף אמון גדול בגאולה, ולשם אנו מתכווננים. מצב זה יוצר תחושת חסר עמוקה באמון של האדם ב'אני' שלו, בזהותו העצמית, במשמעות שיש לו עצמו, בעצם היותו, בעולמו של הקב"ה. היכולת להיות חלק מגאולה המתרחשת בכל יום, נובעת מגילוי האהבה והחיבה לזהותו של האדם עצמו, בעצם היותו, בהווה שלו. חיבה זו מתגלה בפלא הפרנסה, הפונה אל היחיד באשר הוא, מגלה בו עצמו מפגש עמוק עם הרצוניות האלוקיות, ומשנה את כל ההסתכלות הטבעית המוכרחת של העולם, מפקיעה אותו עצמו מזרם העולם והופכת אותו להיות מבני היכל המלך המקבלים מנתם מידו של הקב"ה.

כל ברכותיו של יעקב אבינו מכוונות למדרגה זו. יצחק מברך את יעקב ופונה אליו באופן אישי "ויקרא יצחק אל יעקב", מכאן מתחיל יעקב "ויקרא יעקב אל בניו" וכל אחד זוכה לברכה משלו. שיאה של ברכת יעקב היא התכווננות אל כל פרט ופרט, "זאת אשר דיבר", לא מספיקה ברכה המגדלת כל אחד, אלא יש צורך יותר גדול בפירוט ובדיוק של כל מדרגה במקום בו היא נמצאת, ב'זאת' שלה. מכאן מתחיל משה רבינו אחרי שקיבלנו תורה. קבלת תורה מאפשרת את מציאת המקום המדויק, את המיוחדות של כל אחד. "וזאת הברכה", ושיאה של ברכה זו היא האושר, האמון המוחלט בהווה, "אשריך ישראל מי כמוך". אמון מוחלט זה הוא הבסיס הראשוני למלכות ישראל, ולתפילות נעים זמירות ישראל דוד המלך "אשרי האיש" . יצחק כשברך את יעקב ברכו ב'אל שדי יברך אותך', במה חתם? בקריאה, 'ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו'. ואף יעקב התחיל בקריאה, 'ויקרא יעקב אל בניו' וחתם 'בזאת אשר דבר'. ומשה התחיל לברך במקום שפסק יעקב 'וזאת הברכה' וחתם ב'אשריך ישראל מי כמוך'. ודוד פתח במקום שפסק משה 'אשרי האיש'. תפילות דוד בספר תהילים הן התפילות של כל אחד באשר הוא.

בימי החורף מתאחדים אנו כולנו בבקשת פרנסה וחיים לכל אחד, מתוך הקשר כולל. "ותן טל ומטר לברכה", הגשם פונה אל כל העולם, אך מחיה כל אחד בפני עצמו, הגשם הוא איחוד רוח הגאולה, המצמיח "מצמיח ישועה", המגדל, המחדש, עם הפניה אל כל יחיד ויחיד באשר הוא. זוהי תחיית המתים של כל אחד המופיעה בגבורות גשמים, בברכה מלאת אמון בעולם ובכל אחד מפרטיו.

שבת שלום.

השארת תגובה