ונשגב ה' לבדו ביום ההוא – פרשת וישלח

בס"ד

" 'ויותר יעקב לבדו'- 'אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך' אין כאל, ומי כאל? ישורון, הנאים והמשובחים שבכם, את מוצא כל מה שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבא הקדים הקב"ה לעשות על ידי צדיקים בעולם הזה…אין כאל ישורון, ומי כאל? ישורון סבא, מה הקב"ה כתיב ביה 'ונשגב ד' לבדו' אף הכא (=כאן) 'ויותר יעקב לבדו' " (ילקוט שמעוני וישלח קלב')

יעקב אבינו מקדים את השעה בפגישתו עם עשיו. חפץ יעקב להעלות את עשיו ואת העשוויות שבעולם, חותר הוא למפגש מלא אחווה עם עשיו, לכן מקפידה התורה לכנות את עשיו 'אחיו' "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו…", "באנו אל אחיך אל עשיו", "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו". למרות שעשיו בא למלחמה מתיירא יעקב שמא יהרג אך לא פחות מכך 'ויצר לו – שמא יהרוג אחרים', מלא הוא רגשות אחווה ומתוך כך מאמין הוא בטוב הגנוז בעשיו שעתיד להתעלות ולהתגלות.

יעקב יודע שלאחר שנולד יוסף הצדיק, שוב אין לו מה לחפש בחרן, מתבסס היושר בעולם, יוצאים אנו לחלוטין מאלפיים שנות תוהו שרק ספיחיהם נותרו בחרן, במקום שבו 'חרון אף בעולם', במקום שעדיין מידת הדין העליונה שורה. אך עשיו רוצה להמשיך את התוהו בעולם, רוצה הוא לגלות את עומק חפץ ד' העומד למעלה מהבחירה, למעלה מיכולת התודעה האנושית, למעלה מכל אומד של מחשבה והכרה. אם עומק חפץ ד' עומד הוא למעלה מכל יכולת מגע אנושי, הרי שכל כח מגלה בעצמיותו את חפץ ד', כל אחד באשר הוא, בעצם חייו, הוא גילוי של חפץ ד' שהינו מחד הרבה מעבר ליכולת התפיסה ומאידך מתגלה בהכל. תפיסה זו יוצרת מצב בו אין לאמירה המוסרית משמעות, אין לבחירתו של האדם בטוב ממשות, וניסיונותיו לדבקות אלוקית עומדות תמיד בתוך תודעת משבר ופער אדיר בין הכשל ההכרתי לבין עצמיות החיים הדבקה באלוקיה. ישיבת ארץ ישראל של עשיו יוצרת אצלו מצב מתמיד של יחס עמוק לאלוקות. בחרן, דמותו של לבן מנכיחה רק את הניגוד לאלוקות, את הרמאות, את חוסר היכולת לעמוד אל מול חרון האף האלוקי, המתגלה כתוצאה מהפער העמוק שבין מעשה אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, לבין חפץ ד'. אך עשיו מגלה גם את התובענות העמוקה לגלות ולבטא את הניסיון שתמיד יתגלה בחוסר אפשרותו – הניסיון לדבקות אלוקית ולגילוי האלוקות בכל.

כשנולד יוסף נולד שטנו של עשיו. יוסף מרכז בתוכו את כל חפץ ד' להתגלות בעולם דרך הבחירה בטוב. עשיו משאיר את העולם במצב של תודעת הכרח אלוקי המאיינת כל משמעות של בחירה, יוסף 'שטנו של עשיו' מגלה את החופש הטמון בבחירה, חופש המתגלה בבחירה המוסרית, המתגלה בכל אחד ואחד, דווקא מתוך ענוותנותו של כל אחד ואחד וידיעתו העמוקה שהוא גילוי של חפץ עמוק יותר. הגאווה העשווית מתיימרת לגלות את האלוקות בכל אחד ואחד בנפרד, ויודעת היא שניסיון זה יוביל למשבר מתמיד וממילא לחוסר המשמעות של שאיפת הטוב, יוסף מגלה שהטוב בכל מלוא עומקו מעלה את העולם כולו. מתוך תודעה זו ניגש יעקב לעשיו. אך פגישה זו היא אך ברק מהעתיד לבוא, ולכן פגישה זו מגלה שלמרות עומק השאיפה להעלאה, היא יוצרת בשלב ראשון פירוד, יציאה של עשיו מארץ ישראל מול יעקב המתנהל לאיטו. יציאה זו גורמת לעשיו להפסיק להעמיד במרכז חייו את שאיפת הדבקות שאינה יכולה להתממש. אמנם ממשיך הוא לחיות על חרבו, אך דווקא מצב כזה יכשיר בעתיד להעלות את הכל ל'ויאתיו כל לעבדך'. העברת מרכז הכובד של עשיו מהתיימרות לקרא בשם ד', אל ניגודיות מוחלטת לאורם של ישראל, יוצרת מצב בו הקריאה בשם ד' נשארת נקיה ומבוררת, נותנת תקווה לעולם כולו, ואמון ביכולת העולם להיות דבקים בד' ולחיות את הכל.

יעקב יודע שפגישתו זו עם עשיו אינה פשוטה. לכאורה נראה שחלק מחכמינו מבקרים אותו על עצם הפגישה, חלק מבקרים אותו על ההשתחוויה לעשיו, ועם כל זה 'נתגלגלו רחמיו – של עשיו – כשראהו משתחוה כל ההשתחוויות הללו'. יעקב יודע שכעת הוא מטביע בעולם הזה ממש את כל היכולת העתידית את 'ונשגב ד' לבדו', את יחוד ד'. כשנותר יעקב לבדו, מתייחד הוא עם עומק אישיותו, מגלה הוא בהתבודדותו את מה שיש לו ואין לעשיו, את יכולתו להיות לבד, 'עם לבדד ישכון', ועם כל זה לגלות בתוכו ממש את שם ד', להיות כלי וגילוי של חפץ ד' בעולם. ענוותנותו הגדולה, 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת', מאפשרת ליעקב להתרומם מעל למלאכים, להיות כל כולו מגלה את חפץ ד' העתידי, של הייחוד המוחלט, ללא גבול. הארת עתיד זו בה הקב"ה מתגלה לא מתוך ניגוד אל הרע, לא מתוך בירור של טוב מרע, אלא בנשגבות לבדו, היא כוחו של יעקב, ומתוכה הוא מגיע מתוך ודאות עליונה למפגש עם עשיו. לפי קנה המידה של העולם הגלוי, עדיין עשיו הוא אדון. מתוך כבוד עמוק לעולם הנגלה יעקב מכבד אותו, כבוד המאמין בהתקדמות של העולם המתגלה מתוכו ממש. מתוך כבוד לתהליכים האמורים לעבור בעולם, שיגרמו לעולם להתעלות מתוכו ולברר את כבוד שמים הוא משתחוה לעשיו, אך כל זה מתוך דבקות אדירה ושייכות מוחלטת אל 'ונשגב ד' לבדו ביום ההוא'. מכאן ואילך לא אל העתיד נשואות פניו של יעקב אלא מתוך הדבקות המוחלטת בעתיד נשואות פניו אל ההווה, לרוממו ולשגבו, להתאימו אל העתיד ולברר מתוכו את הייחוד העליון הכולל כל ומבער את הרע וענפיו כליל. 'ונשגב ד' לבדו ביום ההוא' מתחיל כבר עתה בהתבודדותו של יעקב 'ויוותר יעקב לבדו'.

שבת שלום.

השארת תגובה