הנשיקה הטהורה – לפרשת ויצא

"כתיב 'ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל' – מדבר ביעקב דכתיב 'ויחלום והנה סולם'… רבי ברכיה בשם רבי מאיר אמר מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יעקב אף אתה עולה. באותה שעה נתיירא אבינו יעקב ואמר: תאמר כשם שיש לאלו ירידה כך אני יש לי ירידה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'אל תירא ישראל' – אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה. 'בכל זאת חטאו ולא האמינו בנפלאותיו'- זה יעקב אבינו שלא האמין ולא עלה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אלו האמנת ועלית לא היית יורד לעולם, עכשיו שלא האמנת ולא עלית יהו בניך משועבדין בארבע מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובגולגליות. יכול לעולם? תלמוד לומר: 'אל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק'…" (ילקוט שמעוני ויצא)

לכאורה מובן מדוע נתיירא לעלות יעקב בסולם, שמא ירד גם הוא וזרעו כמו ארבע מלכויות, אך מדוע נתיירא יעקב אחר ההבטחה האלוקית 'אם אתה עולה אין לך ירידה', וכי יעלה על הדעת שיעקב לא מאמין בנפלאותיו של הקב"ה? ומדוע העונש הוא השעבוד לארבע מלכויות בעולם הזה? הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. נקודת המוצא של הסולם היא השמים והוא מוצב אל הארץ, אך צורת ההתגלות שלו היא מלמטה למעלה, מלכות מטפסת מלמטה כלפי מעלה, מהארץ לשמים. המלכויות עמלות ומגלות את יכולת האנושי בטיפוס אלי שמים, אך השמים רחבים יותר, חפץ ד' מעולמו, החפץ המתגלה בסולם המוצב אל הארץ הוא רחב יותר מכדי יכולת האומד האנושי, עם כל מה שיטפס ויעלה. תמיד מוגבלת היא האנושיות, ועם כל השפעתה של מלכות כזו או אחרת על מהלך ההיסטוריה, הרי שחפץ ד' הבלתי גבולי מתגלה ומברר שכל עליה כאין וכאפס היא, אל מול חפץ ד'. יעקב רוצה להופיע את חיי כנסת ישראל מלמעלה למטה, מתוך היניקה מד' הניצב עליו אל הארץ. את אותו חפץ בלתי גבולי הכמוס בנשמתו רוצה הוא לגלות מלמעלה למטה, לא בדרך של טיפוס אלא בהופעה והתאמה מוחלטת אל רצון ד'. כשהקב"ה אומר לו לטפס בסולם, חושש יעקב שגם כנסת ישראל תיבנה בצד הגלוי שלה – כאומות העולם שאינם מצליחים להביע את החפץ האלוקי, אף כנסת ישראל לא תצליח להביע את עומק ההתאמה החבויה בנשמתה. גם כשהקב"ה מבטיח ליעקב שהפלא של קושר רוחני בגשמי, של גאולה המתגלה בפועל כמטפסת מלמטה למעלה, הרי שבעומקה היא התפרצות הנשמה הבלתי גבולית המעלה את הארץ למידת שמים, אין יעקב חפץ בהנהגה זו, הוא רוצה לאחוז בסולם מלמעלה למטה, להאיר את הארת הנשמה בגוף בלי שלבים והדרגה. אך חפץ ד' הוא להתגלות דרך מעשי ידינו, דרך העמליות שלנו, דרך אותו טיפוס איטי מלמטה למעלה, ולכן נגנזת הנשמה והולכת ומתגלה דרך ייסורים נוראים של מלכויות, המכשירים אותה להסתגל למידת ארץ, ולגלות בגאולה שלנו את העליה הנצחית בסולם, כשכל שלב נבחן במבט הגלוי כעולה ממטה למעלה, כשבמבט הפנימי רואים אנו את הנשמה הבלתי גבולית המתגלה בצמצום וכבישה, כדי לגלות את הערך והגוון המיוחד של כל שלב.

יעקב אבינו תיקן את חטא אדם הראשון, כל חושיו מתוקנים עד שאפילו הממדים הטבעיים הנמוכים ביותר מתגלים מתוך חפצו הפנימי "וישא יעקב את רגליו", לא רגליו נושאות אותו אלא הוא נושא את הרגלים, מלמעלה למטה.  וכך כשהוא מגיע אל עומק המגע עם הגוף הוא חי במדרגה עליונה של אדם הראשון. אנחנו מצניעים את ההבעה הגופנית שבין איש לאשתו, מה משמעותה של צניעות והפנמה זו? עומק הנשמה, עומק הקשר שבין איש לאישה הנעוץ במרחבי עדי עד, מתגלה בפלא של קשר רוחני וגשמי בחוברת. אך בגוף עצמו יש נקודות עיוורון, יש דינמיקה של חיים המסתירה את המיית הנשמה. ההתגלות הגופנית, המגבילה את רחבותה הבלתי גבולית של הנשמה, מתגלה בתלות שלנו בגוף. אדם המרוחק מאשתו ימים אחדים, נדמה לו הדבר כשבע שנים. יעקב אבינו המחובר לרחל בעומק הנשמה, הרי שהמגע הגופני אצלו הוא כצלילי נשמה המתהדהדים בעולם הגלוי, ולכן 'ויהיו בעינו כימים אחדים באהבתו אותה'. כשרואה יעקב את רחל, חש הוא את הקשר העמוק לרחל, המתגלה קודם כל בדבקות הרוח, דבקות ששפת הגוף שלה היא האיחוד שבנשיקה. הפה המדבר, המביע את הקשר שבין האדם לחוץ, מתגלה בהתאחדות הנשיקה מלאת הטוהר. אך יעקב בוכה למה בכה? שראה בני אדם מלחשין אמרו אלו לאלו וכי מה בא זה לחדש עלינו דבר של ערוה. העולם אינו מסוגל לקלוט את עומק המרחב של יעקב. הצניעות היא העצמת הממד הפנימי, הנשמתי, והשמעת צליל חרישי שאין העולם כדאי לו כרגע. יעקב החי במדרגה עליונה כל כך, של סולם היורד ממעלה למטה, מגלה בראשית היצירה של עם ישראל, את גודלה של הנשמה. העולם אינו מבין זאת, ואף אנחנו איננו מבינים זאת תמיד, ואי הבנה זו מתגלה בפער שבין עלייתנו אנו אל גובה הסולם ממטה למעלה, כשאיננו מקשיבים תדיר להתגלותה מלמעלה למטה. יעקב נושק לרחל ואינו מתחשב באי הבנת העולם, יעקב בונה מדרגת איחוד נשמה וגוף העתידה להתגלות  רק לעתיד לבא.

יש קהילות שנהגו שחתן וכלה נותנים יד זה לזו בהליכתם מהחופה לחדר הייחוד. יש שערערו על כך מחמת מה שגם הזוג וגם הקהל עלולים חלילה לחשוב שמותר ללכת יד ביד בפרהסיה גם סתם כך שלא בשעה עליונה כזו, ולכן מנחים שלא לנהוג כן. החשש גדול פן לא יתפסו את עומק עדינות תנועות הגוף המותאמות אל מרחבים שהעולם היום אינו בנוי להם. העולם רואה תנועות גוף ונותן להם פרשנות יצרית אף אם עדינה מאד, שפת הגוף מגלה את מה שמתגלה כאן ועכשיו, ולא תמיד מצליחה לבטא בשלמות את שייכותה למרחבי עתיד בלתי גבוליים. הפרהסיה מנכיחה יותר את ההווה על חשבון העתיד. אף הזוג עצמו אינו משוחרר לחלוטין מהתלות בגוף, ואינו מגיע מחופש מוחלט אל תנועות הגוף, שלכן לעיתים מסתבכים ונופלים בהעצמת תנועות גוף שאינן מתאימות להיות בת קול של הנשמה. הצניעות, היא ניסיון להקשיב לדופק הנשמה, ל'קול דודי' הדופק 'פתחי לי אחותי רעייתי'. הצניעות היא השקטת רעש העולם החיצוני המעצים את הגלוי, את הגוף, ואינו מסוגל לראות את התאמתו אל הנשמה. זהו ניסיון להעלות את רוחו של האדם, את מחשבותיו רצונותיו ודמיונותיו לעומק של המשכת נשמה בגוף. החשש מהוזלת ערכה של צניעות הוא גדול, ועם כל זה נהגו בחלק מהקהילות, להראות בתנועה עדינה זו של מגע יד ביד, שעצם החתונה קדושה היא, שעצם החופה כיפרה על עוונותיהם של בני הזוג והם שמחים 'כשמחך יצירך בגן עדן מקדם', בתיקון חטא אדם הראשון. אבל גם אז איננו מתקרבים אפילו למדרגת יעקב הנושק לרחל, אלא מסתפקים במגע קל ועדין, הנושא בחובו צפיה ותפילה אדירה לתיקון עולם, לגאולה המופיעה בתוך הגוף המטפס למעלה ומתעצם כל הזמן, ומתוכו מתגלה עומק הנשמה. נשמות חדשות מופיעות בעולם, נשמות שאין בהם ממאסר הגוף, אלא חיות בחופש מוחלט ואינן יורדות לעולם.

שנזכה.

שבת שלום.

השארת תגובה