"אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש דקתני (שלמדנו) 'מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש'. רב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש דקתני (שלמדנו)  'מפני האורחים' ברישא (בהתחלה, כלומר ההיתר המיוחד להרבות בטורח ביום טוב לצורך מצוה נשנה קודם כל לגבי הכנסת אורחים ורק אחר כך לגבי לימוד התרה של בית המדרש.) אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דכתיב 'ויאמר אם מצאתי חן בעיניך אל תעבור מעל עבדך'. אמר רבי יוחנן שישה דברים שאדם עושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחים… ותלמוד תורה כנגד כולן" (ילקוט שמעוני וירא)

ממשנת התנאים לומד רב דימי שהכנסת אורחים גדולה יותר מלימוד בית המדרש, מפרשתנו לומד רב יהודה משמו של האמורא רב שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני שכינה, לעומתם רבי יוחנן משווה ביניהם ואף מעדיף את לימוד התורה באומרו 'ותלמוד תורה כנגד כולם'. מדוע הכנסת אורחים גדולה יותר מלימוד תורה? הכנסת אורחים היא ענף מיוחד של מידת החסד, מידתו של אברהם אבינו 'חסד לאברהם'. היכולת של האדם לתת, להעניק, בין בממונו בין בגופו, מתעצמת על ידי הכנסת אורחים. בהכנסת אורחים אדם בא ומגלה את האהבה בתוך ביתו שלו, אין הוא נותן צדקה לעני ומותיר אותו בחוץ, אין הוא מבקר את החולה בביתו של החולה, כי אם מגדיר מחדש את תחומו הפרטי. כשאדם מכניס אורחים הוא בא ומגלה כי אפילו תחומו הפרטי ביותר אינו סגור, אלא הוא גילוי של קשר עמוק לסובב אותו, הבית נבנה בצורה כזו בה כל מהותו היא היותו כלי וגילוי לתכונת האהבה. לכן אברהם אבינו עם כל חולשתו אחרי ברית המילה, מחפש אורחים, אין הוא מכניס אורחים שכבר באו אליו, אלא כל מהותו של אברהם היא הכנסת אורחים, לא רק שאין לו משל עצמו כלום, 'ואנכי עפר ואפר', אלא שכל כולה של עצמיותו היא האהבה, עצמיותו מתגלה ומתבררת מתוך הכנסת אורחים. על גבי הליכתו של אברהם וקריאתו בשם ד', מתבררת בפרשתנו ישיבתו – 'והוא יושב פתח האוהל ככל היום'. לא רק פגישתו של אברהם עם החוץ כפי שלמדנו בפרשת לך לך, אלא החיים הפנימיים של אברהם, כל כולו בנוי על חפץ הכנסת אורחים, ומכאן נובע לימוד הזכות שלו.

לימוד התורה מגלה 'מאין באת ולאן אתה הולך'. לימוד התורה מגלה את המרחב בתוכו מתרחשים הדברים, ומתגלה בשיאו ב'אני' של הלומד. האני אינו רק כלי הביטוי, הצינור שדרכו מתגלה הלימוד, אלא האופן בו  האדם מתקדם אל עבר העתיד, לאן אני הולך, 'אנה ד' כי אני עבדך בן אמתך'. העתיד המתברר מתוך התורה הוא כזה שלעתים עדיין אינו מסוגל להתגלות בחיי ההווה, נובע הוא מחופש גדול כל כך עד שאין הוא משועבד לחיים הגלויים, 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה', שואב הוא הלומד את ערך חייו מחיי החיים. על גבי ישיבתו של אברהם פתח האוהל כחום היום, מתגלה 'לך לך' חדש, 'לך לך אל ארץ המוריה'. שם, מתוך מסירות  נפש נקבע מקום המקדש, מכון התורה הנסתרת המשפיע אורה לרומם את חיי ההווה ומתגלה בלימוד התורה של כל יחיד. ככל שאדם לומד תורה מתוך עצמיותו שלו כך מתבררת ומתגלה דרכו, וכך אותו עתיד הולך ונחשף דרכו ומאיר  לכל עבריו. אם אדם לומד תורה שלא לשמה הוא שקוע בערכי הווה חולף, אין בכוחו של לימוד זה לנבוע מגודל כזה הכולל בתוכו מגמות עתידיות, אבל 'לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה' עד שחיי ההווה החולף יתחברו ויקבלו ערך מתוך לימוד התורה לשמה. כשאדם לומד תורה לשמה, הפגישה של האני שלו מגלה מרחבים עמוקים יותר ממה שהנפש מסוגלת לשער מתוך מבט של חיי הווה. מה שהכנסת אורחים פועלת בחיים הגלויים, לימוד התורה של בית המדרש, שכולו בנוי על 'לשמה', מגלה בעולם הרוח, ואף יותר מאשר בשפה הגלויה של הכנסת אורחים, 'ותלמוד תורה כנגד כולם'.

אך גדולים 'חיי השעה' של הכנסת האורחים יותר ויותר מלימוד התורה ואפילו מהקבלת פני שכינה. גדלותה של הכנסת אורחים היא היכולת לגלות בהווה עצמו את כל מבנה החיים העתידיים. עצמיותו של אדם, מרחבו הפרטי, ביתו של האדם, בנוי כגילוי של זרם גדול יותר ממה שכנוס בצד הגלוי של פרטיותו. מה שמגלה לימוד התורה בעולם הרוחני, במרחבי עתיד הנחשפים בעולם הרוחני, מגלה תכונת הכנסת האורחים בגוף ובהווה. גדלותה של הכנסת אורחים, העמדת עצמיותו של אדם כנקודת ריכוז של מרחבים גדולים יותר ממה שמתגלה בחיים מצומצמים, מתגלה דרך רצונו שלו להכניס אורחים ודרך הכנסת אורחים בפועל. לימוד זה נובע מגדלותה של תורה, ממשנת תנאים ומתורה שבכתב. ללא 'תלמוד תורה כנגד כולן', כל הערך של 'הכנסת אורחים' אינו עומד בגובה הראוי. מה שהופך את הכנסת אורחים לגדולה כל כך, היא ההבעה של אותו רצף רוחני גדול המקיף מראשית ועד אחרית המתגלה בתורה ובלימודה. לכן, בבת אחת שקולים הם הכנסת אורחים ולימוד תורה בד בבד עם היותם גדולים הם זה מזה.

שבת שלום