צדק שלום ואמת

"ושפטו את העם משפט צדק – שיהיו מטין את העם לכף צדק, אמר רבי יהודה ברבי שלום שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא, ממי אתה למד? מגדעון בן יואש שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצות ובמעשים, כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות מיד נגלה עליו המלאך שנאמר  'ויבא אליו מלאך ד' ויאמר לו לך בכחך זה' – בכח זכות שלמדת על בני, הוי 'ושפטו את העם משפט צדק' שיהיו מלמדין זכות על הדור." (מדרש תנחומא שופטים סימן ד')

אנו תופסים את המושג צדק כמשהו 'אובייקטיבי', בחינת 'יקוב הדין את ההר', אבל חז"ל רואים את הצדק כקצה של גילוי של שאיפה עליונה יותר, שאיפת הופעת הטוב במציאות. לימוד הזכות על הנידון אינו רק תנאי כדי ליצור צדק. נפסקה ההלכה שאם כולם מלמדים על הנידון חובה ואין מי שמלמד עליו זכות, הוא זכאי. לכאורה מבחינת הצדק, הרי שכאן יש לנו ודאות מוחלטת שהנידון חייב. חז"ל מלמדים אותנו שתפקיד הסנהדרין הוא להופיע את הטוב, האחד שמלמד זכות רואה את שורש הטוב של הנידון. יכול להיות שאי אפשר להוציא אל הפועל את השורש הזה, יכול להיות ששורש טוב זה יתלבש בלבוש של חיוב, אבל אז החובה בדין נושאת פנים אחרות, אין כאן השחתה, אלא ניסיון לבער את הרע מקרבנו ולהשאיר את תמצית הטוב. גם המומתין בבי"ד מתוודים כדי שתהא מיתתן כפרתן. אמנם אין הם יכולים לבטא בחיי הגוף את תמצית הטוב שבהם, אבל תמצית זו נשארת. לימוד הזכות פועל, הוא יוצר טוב, עד כדי כך שמכוחו אפשר להעלות את הרמה המוסרית הפנימית שלנו באופן שאנו נילחם וננצח במלחמה. נצחון במלחמה שלנו הוא נצחון של הטוב, ולכן אנחנו צריכים לגלות קודם כל בנו את הקשר לטוב. זהו לימוד הזכות של גדעון.

אבל לא רק לישראל מלמדים זכות. אחד משלושת הדברים אותם עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היה קריאה לשלום. "בימי סיחון ועוג אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך הלחם עמו, סכור אמת המים שלו, ומשה לא עשה כן שנאמר 'ואשלח מלאכים', אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך עשית כראוי שאני מסכים על ידך לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, וקראת אליה לשלום" (שם יט). כשמשה מצטווה להילחם, הוא שומע בתוך הציווי האלוקי את המגמה של המלחמה, את המהות של הדברים, והמהות והתוכן של המלחמה היא הוספת טוב בעולם. משה רבנו מגלה לנו מה הטבע הפנימי שלנו – חפץ של טוב המופיע באהבה ובשלום. עומדים אנו מול רשעת האומות, מול משנאי ישראל ומשנאי ד', ועם כל זה מנסים לקרא להם לשלום. כי המבט שלנו הוא מבט פנימי, המחפש את השורש העליון של כל דבר, את אחיזתו בטוב. ממילא סנהדרין מגלה צדק בלימוד הזכות דווקא, ומשה מגלה את ערכה של מלחמה בקריאה לשלום. לימוד הזכות אינו ויתור על הצדק, הקריאה לשלום אינה ויתור על הטוב; להיפך- צדק עמוק יותר מתגלה דווקא מתוך השאיפה המתמדת ליצור אמון במציאות שטוב עדיין גנוז בה; טוב עמוק יותר, הוא הטוב המנסה להרים את העולם כולו אל 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'.

לכן מוסיף המדרש דברי האסטרולוגים: "אמרו להם: יהודים אתם?! אין דברי האסטרולוגין מתקיימים בכם, שאתם יהודים" (שם י'). 'תמים תהיה עם ד' אלוקיך'. אנחנו נתבעים להרים את המבט שלנו, לתום הכולל ומשלים את הכל, ואינו משועבד לראיה חלקית של המציאות המתבטאת בכוכבים ומזלות. בארץ ישראל אנו עומדים בראש השנה להמליך את הקב"ה, להתרומם למלכותו באמת לא רק כמשל 'ומלכותו בכל משלה', לא רק כגילוי תוצאת המלכות, אלא המלכות ממש הנמצאת ב'ארץ אשר עיני ד' אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה', ככל שאנו מתמלאים ענווה, אנו מתמלאים תום, וככל שאנו מתמלאים בתום אנו מתמלאים בשאיפת טוב עליונה כל כך, המסוגלת להביט בעין טובה על הכל וללמד זכות על הכל, ומתוך עין טובה להופיע את הצדק ואת האמת הקיימת לעד 'כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקיים לעד… מלך על כל הארץ, מקדש ישראל.."

כל עבודת אלול היא להביט עלינו ועל כל ישראל בעין טובה, לחשוף את המיית הנשמה הנכספת לגלות את 'אני לדודי ודודי לי', ומתוכה לקבל את עול מלכותו באהבה.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן