טומאת המת ועומק תיקונה – לפרשת חוקת

"אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: על כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה היה אומר לו טומאתו וטהרתו. כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים.. אמר משה לפניו רבש"ע אם נטמא הכהן במה תהא טהרתו? לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אותה מדה שאמרתי לך 'אמור אל הכהנים' ואמרת לי אם נטמא במה תהא כפרתו ולא השיבותיך, זו היא כפרתו 'ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת'…" (מדרש תנחומא חוקת ו')

למשה רבנו יש את הכשרון להגיע לשורשם של הדברים, לאותו מקור ממנו הכל יוצא, ולכן גם כשמשה עומד מול קלקול הוא יכול לתקן, מאותו מקום עצמו של קלקול יש את התיקון. 'כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה, היה אומר לו טומאתו וטהרתו'. בעומק אותה נטייה המתגלה בתור טומאה, יש את התמצית המסוגלת לגלות את התיקון והטהרה. אבל כשמצטווה משה רבנו על שלילת הטומאה של הכהנים "לנפש לא יטמא בעמיו", לא מלמד הקב"ה את משה את הטהרה, ואף לשאלתו 'במה תהא טהרתו' לא עונה לו, עד שנתכרכמו פניו של משה. משה מבין במשך ארבעים שנה שלטומאת המת אין תיקון, הקב"ה מצווה את הכהנים להימנע מטומאת מת, כי אם חלילה כהן ייטמא, לא יהיה לו תיקון. פניו של משה מתכרכמות כי מתגלה בעולם רוע כל כך גדול שאין לו תיקון – המוות.

רק לאחר ארבעים שנות מדבר, ערב הכניסה לארץ מתגלה פרשת טהרת הפרה, מתגלה שיש תיקון לטומאה. המוות כולו שלילה, אין בתמציתו שום דבר טוב היכול לתקן את הקלקול. כדי לתקן את החטא, כדי לתקן את המוות צריך להופיע עולם חדש, עליון יותר, צריך להעלות את כל העולם כולו לספירה חדשה לחלוטין, ספירה של שלילת השלילה, כלומר גילוי של עולם בו אין לחלוטין נגיעה למוות, ורק השלילה המוחלטת של המוות היא המתקנת את טומאתו. בתוך רמת העולם הזה אין תשובה ותיקון לטומאת המוות. רק השלילה המוחלטת של המוות 'לנפש לא יטמא', היא התגובה האמתית למוות. המצווה של הכהנים לשלול את המוות היא התיקון האמתי, עד שאפילו אין מקום לשאלה, מה יקרה אם כהן ייטמא.

אבל סוף סוף מתלחשת לה השאלה- ומה יקרה אם בפועל כהן ייטמא? האם יתברר חלילה שהמוות ניצח, האם יש בעולם הזה שני כוחות מתנגשים – חיים ומוות, כוחות הנאבקים זה בזה עד שיש סיכוי או אפילו אפשרות של סיכוי לנצחון המוות? פרה אדומה מגלה שהתיקון האמתי נמצא בחיים, שלילת טומאת המוות אינה נמצאת בעומק המוות, אלא בריבוי של חיים שאינם חיים רק ביחס למוות, אלא חיים מוחלטים, חיי העולם הבא. הפרה האדומה מופיעה בתור חוקה, בתור גילוי חיים שאינו נמצא בכלל בתוך גדרי ההשגות המוגבלות של עולם החי בתוך אפשרות של מוות, צריך להרים את העולם כולו, ויש אפשרות להרים את העולם כולו, לשאוב חיים מהעולם הבא.

'ויקחו אליך פרה אדומה תמימה', משה רבנו הוא המרים את כל ישראל אל העולם הבא. התכרכמות פניו של משה, היא חוסר הוויתור על התיקון, היא האמונה המוחלטת שלא יתכן דבר שאין לו תיקון. הקב"ה לא משיב לו דבר כי בתוך גבולות השאלה כפי שהוא נשאלת, אין תשובה. אין תשובה ותיקון כשמעמתים את טומאת המוות עם הצורך בתיקון. טומאת המוות צריכה להתגלות בתור דמיון של משהו מוחלט. דמיון זה עצמו חושף את מגבלות העולם הזה ויוצר תביעה לחיים מוחלטים, חיי עולם. אבל דחיפה זו לחיי עולם עלולה לבטל את העולם הזה, לכן אין תשובה, ולפתע אנו מתמלאים פסימיות – 'נתכרכמו פניו', אנו בתוך העולם, ואין לנו אפשרות להיחלץ ממסגרותיו. כשאנו מתקרבים לארץ ישראל, כשאנו עומדים על סיפה של הארץ, מתגלה ערך חדש של חיים, חיים המגלים באופן פנימי את השייכות העמוקה לעולם הבא, ואנו מתמלאים אמון מחודש בעולם. אותה פסימיות עצמה שימרה בתוכה את האחיזה המוחלטת בעולם הזה, ומתוך התכרכמות הפנים בעצמה מתגלה התיקון – חיי העולם הזה הם גילוי של חיי העולם הבא בתוך המוגבלות והקטנות. יש בתוכו של העולם הזה יכולת לגדול, אמנם באופן של חוקה, של חוק העומד למעלה מגבולות השכל השבוי בקנה מידה של העולם הזה, אבל חוקה זו עצמה, חיים גדולים יש בה. זה שורש התיקון של המוות, הגברת חיים, אמון בחיים מוחלטים, חיי נצח. ומבט זה מחדש אור של משיח על כל התורה כולה, כל תיקון של טומאה, כל יכולת לחדור לתמצית כל נטייה, מתחיל מאחיזה בחיי עולם הבא שנטע הקב"ה בתוכנו, ומתוך עומק חורבן מתגלה עולם חדש המאיר את הישן באור של גדולה. בכל שבת אנו זוכים לטעום מעין עולם הבא, והיא הנותנת לנו את הכח לחזור על ימי המעשה מתוך אמון גדול ולהאירם באור חדש.

השארת תגובה