ומי גוי גדול – פרשת ואתחנן

" 'ואתחנן אל ד' ', זה שאמר הכתוב 'אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה', אמר משה: רבש"ע 'אחת היא' הכל שוין לפניך גזירה אחת לצדיקים ולרשעים…  דבר אחר: 'הכל כאשר לכל', אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם הכל שוין לפניך, תם ורשע אתה מכלה. מרגלים הכעיסו לפניך בדבת הארץ שנאמר 'ויוציאו דבת הארץ', ואני ששמשתי את בניך לפניך במדבר ארבעים שנה, 'מקרה אחד לי ולהם', משל למה הדבר דומה, למלך שבקש לישא אשה. שלח שלוחיו לראותה אם נאה אם לאו, הלכו וראו אותה. באו למלך ואמרו לו: ראינו אותה ואין כעורה ועזובה כמוה. שמע שושבינו ואמר ליה, לא כן מרי אלא אין אשה נאה ממנה בעולם, בא לישא אותה, אמר אבי הנערה לשלוחי המלך: נשבע אני בחיי המלך שאין אחד מכם נכנס כאן מפני שבזיתם אותה לפני המלך. בא השושבין ליכנס, אמר לו: אף אתה לא תכנס. אמר לו השושבין: אני לא ראיתיה ואמרתי למלך שאין נאה הימנה בעולם, והם אמרו אין כעורה הימנה, ועכשיו הנח לי ואראה אם כדברי אם כדבריהם. כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבוני, המרגלים הוציאו דבה על הארץ ואמרו ארץ אוכלת יושביה, אבל אני לא ראיתי אותה ושבחתיה לפני בניך, ואמרתי 'כי ד' אלהיך מביאך אל ארץ טובה', ועכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם שנאמר: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן' וגו' אמר ליה: 'כי לא תעבור', אמר לו משה אם כן הכל שוין לפניך תם ורשע אתה מכלה. (מדרש תנחומא ואתחנן א)

המדרש מפתיע. הוא מסיים בשאלה ובתביעה הנותרת ללא מענה. ישנם מדרשים מקבילים המגלים לנו את תשובתו של הקב"ה, אך המדרש שאנו עסוקים בו נותר בשאלה. אכן פרשה זו היא משרשי עניינה של תפילה והיא מנשאת אותנו לנקודת הנביעה העליונה של התפילה. "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים בכל קראנו אליו". בכל קריאה וקריאה אליו יתברך, מתבררת ומתגלה לנו קרבתנו אליו, קירבה זו פירושה היכולת להגיע לגובה כזה של עמידה עם שאלה ללא תשובה. "ויתעבר ד' בי למענכם". תפילתו של משה גילתה את סוד העיבור, ההריון הנמשך מ'היום הרת עולם'. בריאת העולם אינה סופו של תהליך אלא תחילתו. עומדים אנו בסופן של קינות האשכנזים לתשעה באב, ומדברים על 'אלי ציון ועריה כמו אישה בציריה'. בשיא החושך של הגלות אנו חשים את צירי הלידה. ברמה של הווה, אפילו רמה עליונה מוסרית, אנו שופטים את החיים לפי קנה מידה הבוחן בחירות, יכולות, כשרונות, שיש להם נקודת מוצא, ועצם היות להם נקודת מוצא יוצר גם הגבלה וסוף. השאלה של משה רבינו על השוואת הצדיק והרשע אין לה תשובה בקנה מידה זה, ומכאן צומחת התפילה. המענה אינו נמצא במישור הזה, ויותר מכך המענה אינו נמצא באף מישור אחר, כי ברגע שאדם נתבע לרומם את מבטו ואת חייו למעיין חיים אחר, הרי שאנו משלימים עם חוסר השלמות של החיים, עם חוסר התשובה.

התשובה נמצאת בעצם התפילה עצמה. אכן התפילה מרוממת אותנו אל הרת העולם, אל חפץ בלתי גבולי המכונן את המציאות בלי ראשית ובלי תכלית, רק כך מופיע רצון חופשי באמת. אבל באמת אין כאן פתרון, שהלא מכריחים אותנו להתרומם למדרגה מפותחת, שאינה נמצאת בקנה המידה הרגיל הנעוץ בהוויות של העולם. דווקא הפער המהותי הזה שבין הנהגת העולם של הווה לבין העיבור המתרחש כל הזמן בתוכו, יוצר מצב בו הכאב, השאלה, אי האפשרות לקבל תשובה, יוצר דחיפה של הרצון והתאמתו לחופש מוחלט אלוקי של 'בלי ראשית ובלי תכלית'. יכולת התפילה העליונה היא גילוי קרבת אלוקים שבתוכנו, התפילה חושפת ומשנה את איכות ההנהגה האלוקית, במובן שאותו תהליך לידתי מתגלה במציאות וממילא המציאות מתגלה כמלאת קרבת אלוקים.

משה מבקש לראות את הארץ, כוונתו הפשוטה היא לראות את הארץ כשהוא בתוכה. התשובה האלוקית לראות את הארץ מהר העברים מחדשת מדרגה בארץ ישראל, יכולת לראות את כל ארץ ישראל בחוברת כחטיבה אחת. חידוש זה אמנם יש לו מגבלות תכוניות, הנובעות מהשלב בהריון של הגאולה השלמה, האמורה להופיע מתוכנו, אך התפילה מחדשת חידוש בראיית ארץ ישראל ובגעגוע אליה. התשובה אינה באה במקום השאלה – השאלה נשארת, והיא הדוחפת את המציאות להעלות את עצמה יותר ויותר.

זוהי הנחמה הכפולה של ישעיהו. לקינו בכפליים, לא רק שירדנו ממעלת הקישור להריון המתמיד של העולם אלא שגם ברמת ההווה ירדנו ולקינו. והנחמה בכפליים – 'נחמו נחמו עמי' – חוזרים אנו ביתר שאת לא רק להריון אלא ללידה מחודשת, שהריון בחובה – "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה', בקיבוץ הבנים לתוכה, כלומר להריון מחודש מתוך הלידה, הריון שכולו מלא 'שמחה וששון ישיגו ונס יגון ואנחה', ונחמה כפולה גם מצד מבט ההווה.

שנזכה לתפילה גדולה ולנחמה כפולה

השארת תגובה