כינור של לעתיד לבוא בסוד דרך המדבר – לפרשת בהעלותך

 "ילמדנו רבינו כמה נימין היו באותו כנור שהיו הלוים מנגנין בו? כך אמר רבי יהודה שבעה נימין היו בכנור שנאמר 'שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח' אל תהי קורא שובע אלא שבע שמחות, וכן דוד אומר 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך', ולימות המשיח נעשה שמונה שכן דוד אומר בניגון 'למנצח בנגינות על השמינית' ולעתיד נעשה עשר, שנאמר 'אלקים שיר חדש אשירה לך בנבל עשור אזמרה לך', ומי התקין להם?! שמואל ודוד שנאמר 'המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם' והם העמידו חילוקי השיר יהיו הלוים עומדים על הדוכן ומזמרין לפני מי שאמר והיה העולם, ראה חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את הלוים שכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה הרבה הלוים חביבין לפני קח אותם לשמי לשררה מנין ממה שקראו בענין 'קח את הלוים'." (מדרש תנחומא בהעלותך ז').

כהכנה למסע המדבר מצטווה משה 'קח את הלוויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם'. כחלק ממהלך ההקדשה של הלויים לעבודת המקדש מצטווה אהרן להניף אותם תנופה לפני ד'. מלכתחילה, לפני חטא העגל, היו אמורים הבכורים לעבוד בבית המקדש, ומאחר ובני לוי לא טעו בחטא העגל הוקדשו הם לעבודת המקדש.

עבודת המקדש, מקור המבוע של כל עבודת ד' שלנו, של כל קיום המצוות וכל לימוד התורה, של כל חיי הקודש שלנו, אינה בנויה על תוכן של הווה. הארון ההולך לפני המחנה ומיישר את הדרך, נישא על ידי הלויים, ומתווה את אופן ההשתכללות הפנימית שלנו וההכשרה שלנו להיכנס לארץ ישראל. בדרך זו אנו הולכים ונטהרים ולו במעט מחטא העגל.

עבודת ד' זו בנויה על היחס העמוק לחיים מרוממים שאינם עומדים בקנה המידה של ההווה, ועל חשיפה של היכולת הגנוזה בהווה עצמו להתעלות. העתיד מתגלה בשני פנים – העתיד בתור המדרגה הבאה התובעת את מקומה, והעתיד בתור תוכן מהותי העומד הרבה למעלה מיכולת המציאות להכילו. אין אפשרות להעריך את היחס בינינו לבין רבונו של עולם על פי קנה המידה ההווי. רבונו של עולם, שאמר והיה העולם, עומד למעלה מכל ערך עולמי, מה שיוצר מצב של תנועה מתמדת בתוך המציאות. כיצד תנועה זו לא הופכת להיות מסע מתסכל שאין לו קצה וגבול? כשאדם ועם משתחררים מהצבת מטרות, מיעדים, מניסיון להגיע אל.. אלא מעמידים את מרכז הכובד של העמל ביכולת ההבעה מתוך יניקה עמוקה ושייכות אל אותו גודל עתידי, אז נוצר מצב בו ההווה הופך להיות תו של שירת העתיד. משמעותו של מצב כזה הוא שכל הבעה המופיעה בעולם מכילה בתוכה קשב עמוק למה שלמעלה מיכולת ההבעה, כל הבעה היא נטף של גילוי תנועת השכלול החרישית שבמציאות. כך הופכים הדרך וההליכה, הבקשה והכיסופים, להיות המצב המתמיד של המציאות, וכך לא בלבד שאין תסכול, אלא יש שמחה גדולה, 'ישמח לב מבקשי ד' '.

וכך נהיים ראויים לארץ ישראל. ההליכה לארץ ישראל היא מצב בו אנו נהיים מוכשרים לחיות על פי קנה המידה העתידי, וכדי להיות ראויים לזה, צריך להתמלא לא רק סבלנות גדולה, אלא גם ענווה גדולה – להעביר את מרכז הכובד האישיותי מהסובייקט אל עבודת ד'; להיות בעלי תוכן מתמיד של הבעה והופעה של תוכן, שקצה התבטאותו בעולם הוא מה שנכלל במושג טוב מוחלט.

הלויים שלא חטאו בחטא העגל נשארו עם היכולת המשולשת. הם מנגנים בכינור של שבעה נימים, בכינור  הבנוי על פי קנה המידה של שבעת ימי הבריאה, אבל הם מודעים לימות המשיח, 'כל ימי חייך – להביא לימות המשיח', הם מודעים לכך שמוסיקה זו המתנגנת מתוך בת קול הנשמה, מתגלה בשבעה נימים, אבל חיותה באה לה מכינור של ימות המשיח, של שמונה נימים, של אקוסטיקה אחרת, של תוכן התובע מהעולם להתעלות תדיר. ויותר מכך – לא רק מהעתיד הגלוי, מה'תחנה הבאה', מימות המשיח הם יונקים, אלא מכינור של עשרה נימים, מהעתיד לבא, עתיד שאי אפשר למצוא לו אף הד במציאות. מדרגה עליונה זו מסוגלת לרנן ולזמר לפני מי שאמר והיה העולם, העומד למעלה מן העולם. מדרגת הכינור בן שמונה הנימים, יוצרת את התנועה המתמידה במציאות, ומדרגת הכינור בן עשר הנימים, מבררת את היושר העמוק של המציאות. הארון מיישר את הדרך. התורה יונקת מהכינור העליון ומביעה אותו בחיים. הקושי שיש לנו בעבודת ד', הוא הקושי לרומם באופן מתמיד את החיים לרמה כזו של שייכות חיה ועמוקה לעתיד לבוא, וממילא קושי ליצור אמון עמוק במציאות המתראה לעינינו, המסוגלת להביע בתוך אותו עולם גלוי ומצומצם לכאורה את עומק הניגון העליון. החטא גרם לחוסר יכולת זו, ובני לוי הוקדשו והונפו תנופה. ההנפה היא הגילוי של הברקת ערך החיים העומד למעלה מיכולת ההווה להביע בצורה של דרך הגיונית, סלולה, הבנויה על סיבות ומסובבים. התנופה היא הברקת עצם החיים, ברק השייכות האינטואיטיבית, הבלתי אמצעית אל כל הגודל העליון. כך מתמלא שבט לוי סבלנות רבה, ענווה גדולה, ושמחה עצומה, והוא מסוגל ליצור תנועה פנימית בכל ישראל להכשירם להיות ראויים למדרגת ארץ ישראל ומקדש.