"…ודיינים צריכין לחמוצי (=להמתין) דינייהו (=דינם) כדדרש בר קפרא מנא הא מילתא (=מה המקור) דאמרו רבנן 'הוו מתונים בדין'? שנאמר 'לא תעלה במעלות על מזבחי' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים', ותנא 'אשר לא תגלה ערותך' (זהו המשך הפסוק 'ולא תעלה במעלות) וכי ערותן של כהנים מגולות היו, והלא כבר נאמר 'ועשה להם מכנסי בד'? אלא לומר לך: כשם שהזהיר הקדוש ברוך הוא את הכהנים שלא יפסעו פסיעות גסות במקדש כך הזהיר את הדיינים שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין שנאמר 'אשרו חמוץ' אשרי הדיין המחמיץ את דינו," (מדרש תנחומא משפטים ו')

חז"ל מלמדים אותנו את שבח הזריזות, 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה'. אנו למדים מהזריזות המופלאה של אפיית המצות לכל המצוות כולן, שעלינו לא להחמיצן. הזריזות אינה רק פעולה פיזית המתבטאת במהירות אלא יחס נפשי – כשאדם אינו זריז, מתעכב בעשיית מצוה, הוא מגלה פער בינו לבין קיום המצוה, הרצון שלו אינו שלם. החפץ הפנימי שלו לקיום המצוה, חפץ הנובע מעומק הקשר והשייכות למצוה ולדבר ד', אינו מתפשט על כל החיים, מכאן מופיעים מעכבים כאלה או אחרים ששיאם הוא ההיפך הגמור של הזריזות – העצלות. זריז מגלה בעשיית המצוה את הצד האלוקי שבו, את היותו לא משועבד לסדרי הזמנים הרגילים אלא אך ורק לסדר הפנימי של המציאות – עשיית רצון ד'. בולט הדבר במיוחד באפיית המצות הנמשכת מזריזות גאולת מצרים. ומפסח של מצרים אנו למדים על עומק הקשר בינינו לבין רבש"ע, קשר המתעלה מעל כל גבול ומעיק, קשר המלא עין פנימית מלאת טוב המביטה על ישראל ומגלה את סוד האהבה העליונה שאינה מתחשבת בשום מבט חיצוני, "הלא אח עשיו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי". מכאן מגיעה זריזותנו במצוות, מכאן נובעת אמירתנו 'נעשה ונשמע'. אם אנו מחמיצים מצוה, אנו מכניסים כבר מבט אנושי חיצוני למצוה, ואין המצוה מתגלה בשלמות, עד שבפסח, חוסר זריזות כזה משנה לחלוטין את המצה – המצוה, והופך אותה ממצוה גדולה, לחמץ האסור בפסח.

והנה אנו מגיעים לסיום המהלך של יציאת מצרים, לסיום ימי השובבי"ם בשבת פרשת משפטים, ודווקא כאן צריכים להחמיץ – 'אשרי הדיין המחמיץ את דינו'. דווקא הדיינים, מגלי עומק הקשר בינינו לבין הקב"ה, עד שהם עצמם מכונים 'אלהים', הם צריכים להחמיץ, הם צריכים את המתינות, הם לכאורה פועלים היפך הזריזות. ומהיכן לומדים זאת? מהכהנים, משיא הדבקות והשייכות, העולים אל המזבח שבמקדש, אותו מזבח המגלה את סדר הדבקות המתמיד בינינו לרבש"ע, ושם דווקא 'ולא תעלה במעלות על מזבחי'. אמנם דווקא עומק המתינות מגלה את עומק הזריזות.

דיין נעשה שותף עם רבש"ע דרך הבנתו, דרך שכלו, דרך הגילוי הסובייקטיבי. בעשיית מצוות אנו מגלים רז מלאכי, הדחיפה למצוות נובעת מעומק הנפש ומתפרצת אל החיים. אך בלימוד התורה, בעשיית המשפט, דבקות ושייכות זאת מתגלה דרך המחשבות שלנו, דרך האנושי. הדבקות מפלסת את דרכה בינות לכל נבכי החיים ומגלה שם את עומק הדבקות. בעת המשפט, כשמתגלה סכסוך בין אדם לחברו, צריכה הזריזות הגדולה, השייכות הגדולה, הדבקות ללא גבול, להתגלות דווקא במתינות, בדרך ארוכה בינות לכל פינות החיים, לגלות בהן עצמן את עומק השייכות. כל סדר הדבקות שלנו ברבש"ע הוא סדר המתעלה לאט לאט, קימעא קימעא, ולכן גם בבית המקדש פוסעים הכהנים לאט. 'כהנים זריזים הם', וזריזותם מתבטאת דווקא במתינות של העלאת הכל אל הקודש. וכך גם הגאולה שלנו מתגלה קימעא קימעא' בעומק הזריזות של "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ד' ומאספכם אלקי ישראל"

הניגוד הגדול לעשיו היא היכולת להיות מתונים. וכך את השקלים, שהקדים הקב"ה לשקליו של המן, משמיעים באדר ונגבים במשך חודש שלם,"…ולמה מתחילין באדר ותורמין בניסן? שלא לדחוק על ישראל. והיו מזהירין את ישראל מראש חודש, אמר שלמה 'דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה' בעשו הרשע הכתוב מדבר, כשם שמשוכה של קוצים מתהדקת בבגדיו של אדם את מפשר אותה (מנסה להיחלץ מהקוצים) מכאן ומתהדקת ממקום אחר, כך מלכות עשו גובה את הארנון (=מס) מישראל, עד שלא תגבה, הרי הגולגולת (מס נוסף) באה, ועד שהיא נגבית באין לעסק טרופין (סוג שלישי של מס), אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא 'ואורח ישרים סלולה', כבושה לפני ישראל, משמיעין באחד באדר ונגבית בראשון של ניסן, (תנחומא כי תשא א'). דרכו של עשיו, דרך העצל, מתבטאת בחיפזון הנובע מכניעה לסיבוך הקוצני של החיים, מעין בחירה בדרך שהיא קצרה אבל באמת ארוכה. והזריזות והיושר מתגלים במתינות, בהתאמת והרמת כל החיים אל הקודש ואל הקרבת הקרבנות.

בפורים מתנוצצת הגאולה האחרונה, שעומק השמחה שבה מתגלה במתינות מלאת הזריזות. 'באחד באדר משמיעין על השקלים' ו'משנכנס אדר מרבין בשמחה', מרבים בהתגלות שייכות כל החיים אל עומק הטוב והצפייה האלוקית, ומתוכה מרבים במתינות וזריזות.

שבת מלאת שמחה, מלאת שלום, שלום של התאמת כל החיים לקודש העליון.  שבת שלום!