נכנס יין יצא סוד – פרשת שמיני וספירת העומר

בס"ד

נכנס יין יצא סוד – לפרשת שמיני וספירת העומר

" 'וידבר ד' אל אהרן לאמר: יין ושכר אל תשת'… אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום בלשון עברי שמו יין ובלשון ארמי חמר, בגימטריה מאתים וארבעים ושמנה כנגד איברים שבאדם, היין נכנס בכל אבר ואבר והגוף מתרשל והדעת מטולטלת, נכנס היין והדעת יוצאת וכך שנה רבי אליעזר הקפר: נכנס יין יצא סוד, נכנס היין שהוא שבעים ויצא סוד שהוא שבעים, לכך נצטוה כהן גדול שלא ישתה יין בשעת עבודה כדי שלא תטלטל דעתו אלא משמר התורה ומשמר הדעת שנאמר 'תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו' וכן הוא אומר 'כי שפתי כהן ישמרו דעת' וגו', לכך הקדוש ברוך הוא מצוה על אהרן 'יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך', ולא תהיה סבור שמא לשעבר תחלה צויתי אתכם כשבית המקדש קיים ואתם משמשים בו שנאמר 'בבואכם אל אהל מועד', אלא אף לעולם שמרו עצמכם מן היין שנאמר 'חוקת עולם לדורותיכם', לפיכך שמרו עצמכם מן היין שהוא סימן קללה שכן הוא אומר בנח 'וישת מן היין וישכר ויתגל'   נכנס חם וראה ערותו מה אמר לו קלל את בנו שנאמר 'ויאמר ארור כנען' לפיכך יין ושכר אל תשת, וכן אתה מוצא עשרת השבטים לא גלו אלא מתוך היין ראה מהו אומר 'הוי השאננים בציון הבוטחים בהרי שומרון נקובי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל' השאננים בציון – שהן יושבין בהיכלי עונג בשלוה, הבוטחים בהרי שומרון – שהיו יושבין לבטח בסבסטי ושותין ומשתכרין (מדרש תנחומא שמיני ה')

מידותיו של האדם כשהן פונות להתגלות בחיים ולפעול במציאות, הן מתרכזות ומתכללות, מגלות בתוך כל מידה ומידה את היותה כלולה מכל המידות כולן, וכך הן הופכות להיות תוכן אחד משוכלל. כך אנו מוצאים בספירת העומר, עת המידות האלוקיות, האופן בו הקב"ה מנהיג את עולמו, הולכות ומתגלות. בליל הסדר הופיע הקב"ה למעלה מגבולות העולם, חשף את הפנים והתוך העומד למעלה מגבולות עולם ומצריו, 'אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח'. התגלות זו יצרה אמון עמוק בפנים החיים, בטוב הטמון שהוא כל כך רחב עד שעולם ומלואו לא יכילו, אמון באהבה הרבה של הדוד והרעיה, אהבה ללא גבול וללא לבוש. בספירת העומר אנו מתחילים לברר כיצד העולם יהיה מסוגל לעמוד באור עליון זה, ואף להוסיף לו גוונים; כיצד העולם באמת מוכשר להתנהל מתוך אומר עליון זה, וכל התוכן הגדול הזה שהתפרץ בצורה טבעית עליונה כל כך, הולך ומתגלה לאט אט. העומר מרכז בתוכו את כל צבעי החיים בצורה טבעית, והספירה הולכת ומפרטת מתוך אור הדעת את הפירוט של טבעיות זו בכל גילויי החיים.

השלב הראשון הוא השבוע הראשון, שלקראת סופו נבקע הים. הטבע עצמו מתרחב, הטבע עצמו מתנהל על פי מרחב שהינו גדול מהעין הגלויה. בכל המשך הספירה אנו מגלים שהעולם כולו מוכשר לזה. וכך בכל שבוע הולכת ומתבררת מידה והנהגה אלוקית, ובירור זה נעשה בעולם, בזמן, בנשמה, עד שאפילו עבודת המידות מסוגלת להיות גילוי של תכונה עמוקה זו שבזמן. והנה בכל יום אנו מבררים כיצד מידה זו כלולה מכל חברותיה "חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד…". החידוש של היות עולם הוא התרכזות כל המידות והפיכתן לתוכן אחד פועל. התרכזות זו שתתגלה במתן תורה, מתגלה קודם לכן בבירור יחסי המידות זו לזו. הדעת היא היכולת לבנות את היחס הזה. ודעת זו היא סודית, פנימית. הסוד בגימטריא שבעים, כי הוא התוכן המאחד את כל גילויי החיים של כל המידות האלוקיות, המתגלות בשבעים האומות. היין גם הוא בגימטריא שבעים, אבל אלו שבעים כוחות הנשארים כל אחד בנפרדותו, ואמנם עוצמה גדולה לנפרדות זו, כל כח מתרחב ומתרחב ללא שיעור, אבל כשם שבגופו של אדם אם אין דעת, אזי כניסתו של היין לכל האיברים יוצרת התרשלות של הגוף, כך היין בעולם יוצר מצב של ניגוד במקום אהבה ואיחוד. אותה אהבה המתדמה להיות בעת שתיית היין, אותה היפתחות גדולה של כל מחסומי הנפש, יש לה מחיר כבד, היא אינה מותירה את הסוד בעולם, היא אינה מותירה את הדעת.

דעתו של אדם היא סודו הפנימי. אנחנו חיים בתרבות של חוסר אמון גדול בדעת, של שנים רבות שנבנו בהן חומות של בדידות ועצב, ואנו מנסים להבקיע את החומות במחיר וויתור על הדעת.

הטשטוש שבין השכל הרציונאלי הנבוק, המהווה מחסום אמיתי להקשבה לעצמיות שלנו, לבין הדעת, המרכזת את כל אי הגבוליות השרויה בתוך נשמתנו ומכשירה אותה להופיע בגבול בלי לאבד את המעוף שבה, יוצר מצב של בוז לדעת, מוליד ניסיון לקצר טווחים כדי להגיע אל נקודה עצמית העומדת למעלה מיכולת ההשגה.   ובאמת הדעת היא האמון שנקודה עצמית זו שרויה בנו, ודווקא היא זו העמלה להרים ולשכלל את כל החיים ודווקא מתוך מציאת השייכות העמוקה של הכל לכל. זהו הכבוד האמתי שהיה חסר לתלמידיו של רבי עקיבא, שהעמיקו בתורה שהיתה למעלה מן הדעת, ולא הקשיבו לכלל הגדול של 'ואהבת לרעך כמוך', למצוא בתוכך את כוחותיו של רעך, להשתכלל, ולמצוא את עומק השייכות הטמונה בדעת. לעולם מצווים אנו להישמר מן היין, מן השכרות, מן ההיפתחות שאינה סבלנית, המתגלה למשל באמירה 'ישבנו ביחד על פחית בירה', לא רק בזמן בית המקדש, אלא בכל פגישה שלנו עם עבודת ד' ולימוד תורה, בכל פגישה שלנו עם עצמנו ועם חברים. וכשהחיים הלאומיים הינם מלאי כבוד לדעת, אנו מסוגלים לשוב מן הגלות ולהיגאל. זהו תוכן ימי הגאולה הנמצאים בתוך ימי הספירה המגלים את עומק הדעת בכל איבריו של האדם, העם והעולם, מתוך ריבוי אהבה וכבוד זה לזה.

שנזכה.

שבת שלום.     

השארת תגובה