אמירה שלעתיד לבא – לפרשת אמור ול"ג בעומר

" 'ויאמר ד' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם' אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר 'אמור ואמרת' צריך לדרוש… ואף כאן 'אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת' אמירה ראשונה למת מצוה יטמא והשניה לאחרים לא יטמא, לפיכך 'אמור ואמרת'. לפי שבעולם הזה כהן מיטמא למת מצוה אבל לעתיד אין אתם מיטמאין כל עיקר, למה?! שאין מיתה לעתיד. הדא הוא דכתיב 'בילע המוות לנצח' " (מדרש תנחומא אמור ג')

המדרש עומד על כפל הלשון, על האמירה הכפולה שבפתיחת הפרשה ומשווה כפל לשון זה לפסוקים אחרים בתנ"ך. המייחד את הדרשה בפרשה הוא, שהאמירה הכפולה נושאת בחובה ניגוד לכאורה. גם אצל אחשוורוש למשל, יש אמירה כפולה, "ויאמר המלך אחשוורוש ויאמר לאסתר המלכה'. אמירה כפולה זו נדרשת כדי להדגיש את הנאמר "אם הוא (המן) זה, מוטב ואם לאו אמרי שהוא הוא", אך כאן האמירה הראשונה היא ציווי מובלע הנרמז בפרשה, להיטמא למת מצוה, מול האמירה השניה האוסרת להיטמא. הצורה בה נדרש הפסוק זוקקת ביאור – יש ציווי מיוחד להיטמא למת מצוה עוד לפני שאנו ידועים שיש איסור להיטמא, כמו בא לומר הפסוק שיש מצווה מיוחדת לכהן, להיטמא במצבים מסוימים, כשיש צורך לטפל במת מצוה, כלומר מת שאין לו קוברים. רק מתוך החיוב, אנו מגיעים אל שלילת הטומאה.

הכהנים הם הלב והנשמה של כולנו, הם מביעים בחייהם את אומר הסגולה הפנימית של עם ישראל, את חפץ החיים הנצחיים המחוברים עם הטהרה ועם המקדש. החיים הרגילים של הכהנים נתבעים להיות אחוזים בחפץ של חיים שלמים, ולכן אין הם נטמאים למת. טומאת המת נובעת מפער שיש בין מוגבלותו של הגוף ויכולתו להביע קודש בלתי גבולי לבין שאיפת הנשמה המתרחבת ללא גבול. האיסור להיטמא יוצר תביעה בתוך הלב של עם ישראל, תביעה להוויה של גודל, תביעה להרחבת גבולות העולם למרחביה של קדושת הנשמה.

והנה עומד לו  כהן אל מול מת מצוה. המבט הפשוט גורס כי כשיש מת מצוה 'אין ברירה', צריך להיטמא כי אין מי שיטפל בו. מבט כזה מפריד בין העולם האידיאלי העקרוני לבין זה הפרקטי, בין חיי עולם לטומאת השעה. באים חז"ל והופכים את המבט. הצורך לטפל במת באופן כללי, כבוד המת, הלוויה והקבורה נובע מהכבוד שאנו מייחסים למת. לכאורה הכבוד לאדם הוא בשל רוחו, בשל כח החיים המפעם בו. כשאנו מכבדים את המת, אנו רואים את כח החיים הממשיך לפעם גם בגוף שנסתלקה ממנו הנשמה, חשים אנו שמצב זה הוא זמני וצופים אנו אל העתיד של תחיית המתים. הכהן המצווה להתעסק במת מצווה, מביע הוא את האמון העמוק בחיים גם במצב מסובך כל כך של מיתה. אך מהיכן שואב הוא את הכח להאמין בחיים הגנוזים בתוך המוות, מהיכן הוא מנביע עיניים עמוקות כל כך הרואות את הצמחת הישועה בתוך העצב הגדול? מהיכן צומח האמון הגדול בגוף, שטומאתו היא רק זמנית? כאן מופיע הצד השני של האמירה – האיסור להיטמא בדרך כלל. איסור הטומאה אינו בגלל הבריחה וההתעלמות מהמוות, אלא מהצורך להשאיר תמיד נקודת חיים בעם ישראל, נקודת חיים נצחית שאינה משתנה ואינה מתפעלת מכל ירידות החיים. לכן בעת הצורך, כשמתגלה מת מצווה, הרי שההתעסקות עימו, ודווקא על ידי הכהן, מגלה את אותו תוכן עצמו אף אם הביטוי המעשי הפוך. אותה אמירה אלוקית עדינה, מתגלה דרך הסתירה הפנימית כעומק גדול הקושר אותנו אל החיי הנצחיים. ולכן מתוך הציווי הכפול אנו מבושרים שלעתיד יהיו חיים נצחיים כי בילע המוות לנצח.

ימי הילולא, הם ימים בהם נמצאים אנו באותה נקודה פנימית של חיים רחבים, הנותנים ערך מיוחד ליחס שבין הגוף לנשמה. הילולא בלשון ארמית היא חתונה. דווקא יום הסתלקות הנשמה מכונה הילולא, יום שבו נדמה פירוד בין הנשמה לגוף הוא יום האיחוד, יום החתונה. יום מותו של רשב"י הוא יום בו התרחבה הנשמה לאין שיעור עד כי הגוף צר היה בעדה מלהכיל את כל עוצם מרחבי חייה, אבל עצם מה שהנשמה מתרחבת כל כך מגלה בגניזה עד כמה גם הגוף ראוי להתרחב, ולא רק הגוף אלא העולם כולו.  תקוות הישועה בנויה על תחיית המתים, על האמון הגדול במה שגנוז בגוף, ולכן זהו יום שמחה עליונה, יום בו מתברר שהאחדות בין הגוף לנשמה קיימת כל הזמן, והמוות בא כדי לתבוע מהגוף לגלות את גדלו, להרחיבו עד לגדלה של הנשמה. הנשמה המתפרצת ביום זה ומגלה סודות עליונים שלא על פי קנה המידה הרגיל, רק מגבירה את התביעה ואת האמון עד היכן העולם יגיע בתחיית המתים.

מבט הנסתר הוא המבט הכהני על החיים, האחיזה המוחלטת בחיי נצח המתגברים על משברי השעה, ואותה תביעה גדולה לאחוז בחיי עולם מתהפכת לגלות בסבלנות אין קץ כיצד ראוי הוא העולם לחיים גדולים אלו; כיצד ראוי הגוף להכיל בקרבו נשמה עליונה; כיצד ראויים הם ישראל לגאולה שלמה וקרובה. החתונה היא אותו מבט עתידי של איחוד הגוף עם הנשמה, שהגם שעכשיו מתגלים הם כנפרדים, הרי שיום המוות עצמו, הוא יום המגלה את החיים הצפונים בגוף, ואת מרחבי החיים הגלויים שבנשמה, המתרחבת כל שנה לאין שיעור, ומגלה את עומק האחדות השוררת ביניהם, אחדות המתבררת דווקא מתוך עומק הסתירה.

שבת שלום ול"ג שמח