על תפילת מנחה ועבודת המקדש – אחרי קדושים

" 'ויאמר ד' אל משה דבר אל אהרן איש איש מבית ישראל אשר ישחט' ורוח הקדש צווחת 'כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה' – משעה שהשמש זורח עד שעה שהוא שוקע אין קלוסו של הקדוש ברוך הוא פוסק מפיו שנאמר 'ממזרח שמש ועד מבואו', וכן את מוצא בשעה שעמד יהושע ועשה מלחמה בגבעון מה כתיב שם 'אז ידבר יהושע לד' ביום תת ד' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום' וגו' בקש יהושע לשתק את החמה אמר לה: 'שמש בגבעון דום' לא אמר 'עמוד' אלא 'דום'. למה אמר לו 'דום'? שכל זמן שהוא מקלס יש בו כח להלך, דמם – עמד, לכך אמר לו יהושע שיעמוד שנאמר 'שמש בגבעון דום'… אמר לו השמש: וכי אתה גוזר עלי שאדום? אמר לו: הן. אמר לו: וכיון שאני שותק מי יאמר קלוסו של הקדוש ברוך הוא? אמר לו: דום אתה ואני אומר שירה בעבורך שנאמר: 'אז ידבר יהושע לד' ' ואין 'אז' אלא שירה שנאמר 'אז ישיר משה'. 'ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה' שאל רבי אמי את רבי שמואל בר נחמן מהו ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה והתורה מזהרת ואמרה השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום וגו' כי אם במקום אשר יבחר ד' ' וכן הוא אומר 'איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו', בבל תביאו, ואתה אומר 'ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי'? אמר לו רבי שמואל בר נחמן איזו היא מנחה טהורה בכל מקום? אין מוקטר אלא תפלת המנחה שנאמר 'תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפים מנחת ערב', ואומר 'ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו'. (מדרש תנחומא אחרי ט')

המדרש עוסק בניגוד לכאורה שבין נבואתו של מלאכי המנבא כי בכל מקום יקריבו קרבנות, לבין איסור התורה המפורט גם בפרשתנו, להקריב קדשים מחוץ למקדש. מסביר רבי שמואל בר נחמן שאין הכוונה שבכל מקום יקריבו קרבנות, אלא הכוונה לתפילה ובפרט לתפילת המנחה החשובה כקטורת. ככל שזוכים יותר לרדת אל עולם המעשה, כך דיוק המקום חשוב יותר. התפילה, העבודה שבלב, מתעלה היא מעל המקום, תפילת המנחה הנאמרת בכל יום, היא תפילה המעלה את כל נקודות החיים הפזורות ביום, למעלה עליונה המגלה את עומק המכוון האלוקי הצפון בהם. כשאליהו עומד מול נביאי הבעל, הוא יודע שהכשרון של עבודה זרה הוא לחשוף נטיות רוחניות במציאות, להדגיש אותן, ודווקא על ידי כך לנתק אותן ממקורן. עבודת הבעל שהיתה מלווה בעוצמות חושיות גדולות, גילתה עוצמות רוחניות הצפונות בטבע, ובכך תרמה לפיזור האדם, לדמיון שהישועה תלויה בכח פרטי כזה או אחר. אליהו מחכה לתפילת המנחה ורק אז הוא נענה. הכשרון של תפילת המנחה הוא להיות כקטורת. הקטורת קושרת את כל כוחות החיים ומשיבה אותם למקורם, ובחשאי מתברר שכל הכוחות כולם, גם אלה הנראים נפרדים, גם כאלה שבנפרדותם מעלים ריח רע כחלבנה, כולם ממש, כשהם קשורים, הם הופכים לריח ניחוח, ומגלים את המגמות החשאיות העליונות שבבריאה. עבודת התפילה של מנחה, אוספת את כל אירועי היום ומאגדת אותם לחטיבה אחת. לכן התפילה היא בכל מקום, מכל מקום עולה קילוסו של הקב"ה.

הקילוס הוא המאפשר לבריאה להתקדם. כל התנועה הפיזית של העולם, של השמש והירח, היא תנועה שטמונה בה תביעה של שכלול העולם. תנועה זו היא נסתרת ונעלמת, והאדם, שנברא אחרון למעשה בראשית מסוגל לחשוף אותה ולרומם אותה. בדרך כלל במצב השלם קיימת התאמה בין מעשה בראשית לקילוס העולה מהאדם, אך לעתים ההתנהלות הטבעית מחשיכה ואינה מאפשרת לאדם להתבטא, ואז 'שמש בגבעון דום', דומם את קילוסך, כי כל התקדמות העולם מותנית באותו קילוס עליון העולה מישראל. שבחו של האדם קשור מאד לזמן 'אז'- 'אין אז אלא לשון שירה'. היכולת להיות קשור לזמן, היא היכולת לחשוף את הנימים הדקים המתרקמים בעולמנו, בהיסטוריה ובטבע, ולהעלותם לקריאה בשם ד', אל העתיד, אל אותו עתיד הרמוז בביטוי 'אז ישיר'- 'שר לא נאמר אלא אז ישיר – מכאן לתחיית המתים מן התורה'. הצמידות של התפילה לזמן, מגלה את ההתאמה וההקשבה של האדם למציאות. הקילוס הזה של יהושע המתגלה לכאורה בניגוד לטבע, אך עומקו אומר – הטבע עצמו המתגלה דרך הזמן, אלא שלא דרך הזמן הרגיל, העיוור, אלא זמן הזורם כלפי תחיית המתים.

במצב השלם, מתגלה עבודת ד' לא רק בלב אלא גם במעשה, ואז חשוב דיוק המקום. את ירושלים מתאר המדרש בפרשת קדושים כמקום ממנו משתרגים והולכים שורשים לכל העולם כולו "ושלמה שהיה חכם עמד על השורשין היוצאין ממנה לכל העולם ונטע בהם כל מיני אילנות ועשה פירות" (תנחומא קדושים י'). קדושת המקום היא קדושה המצליחה לרכז גם בשיא הגשמיות של המציאות את האומר הכולל כל, חובק כל, ונותן חיים לכל. את התפילה אנו מסיימים בבקשה לבניין המקדש במהרה בימינו. חפצים אנו שכשרון לבבי זה השייך לכל מקום, יתאחד ויתגלה במקום, מקום כולל הנותן חיות לכל, וממילא יוכל להופיע בגלוי בכל רבדי החיים.

שבת שלום

השארת תגובה