נשיאות פנים ונשיאות ראש

" 'ויהי ביום כלות משה', אמר רבי יהודה בר סימון: יום שהוקם המשכן נכנס משה והיה שומע קול הדר, קול נאה, קול משובח, אמר משה 'אשמעה מה ידבר האל ד' '. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: שלום אני מדבר להם, שאין בלבי על בני כלום, שנאמר 'כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה' וכתיב בתריה 'אך קרוב ליראיו ישעו' וגו', אימתי?! ביום שהוקם המשכן דאמר רבי יהושע הכהן בשם רבי אליעזר שעד שלא הוקם המשכן היה תחרות בין הקדוש ברוך הוא לישראל וביום שהוקם המשכן נעשה שלום שנאמר 'כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה', אמר ליה רבי שמעון בן לקיש מה לי ללמוד מספר תהלים, דבר תורה הוא, ואפילו במקומה אינה חסרה כלום, מה כתיב למעלה מן הענין 'ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום' אימתי ביום שהוקם המשכן. (מדרש תנחומא נשא כה')

השלום האמיתי קשור לבית המקדש. המקדש הוא גילוי של השראת שכינה בתוכנו, השראת שכינה המגלה לכל אחד את היותו חלק של גוף גדול שכל כולו השראת שכינה. עד שלא הוקם המשכן היתה תחרות בין הקב"ה לישראל, היו תביעות אלוקיות גדולות שהתגלו במתן תורה, תביעות שאנחנו לא הצלחנו לרומם את החיים שלנו עדיהם, ולכן כפה עלינו הקב"ה הר כגיגית. כשהוקם המשכן הושלם מתן תורה המתגלה בהשראת שכינה קבועה. 'ושכנתי בתוכם' הוא הוא הקול הגדול שלא פסק מאז מתן תורה, אבל הפעם מתגלה בתור קול הדר, קול נאה, קול משובח, קול של שלום.

השראת שכינה זו מתגלה בשני פנים בנשיאת הראש ובנשיאת הפנים. הקב"ה מצוה בפרשה הקודמת לפקוד את עם ישראל. פקידה זו הבאה מיד אחרי הקמת המשכן נאמרת בלשון 'שאו את ראש' וכך גם עבודת בני קהת וגרשון נאמרת בלשון 'נשא את ראש'. השראת שכינה מחייבת אותנו לשאת את הראש, להעמיד את כשרון הרוח מעל החיים. השראת שכינה יוצרת עולם של חופש המסוגל לחולל כל רק כתוצאה מהעמדת הראש מעל כל החיים. הפקידה ומציאת התפקיד של כל אחד, מתחילה מהעמדת עולם הרוח במרכז החיים, מתוך עולם זה מתבררת המהות של כל אחד, וממילא מקומו ותפקידו.

אבל יש מצב עליון יותר – של נשיאת הפנים. היכולת לשאת את הפנים אינה נמצאת בידיים האנושיות, את הראש משה מצווה לשאת, אך את הפנים נושא הקב"ה, כפי ברכת הכהנים "ישא ד' פניו אליך', ורק נשיאת הפנים היא מביאה את ברכת השלום. ברכת שלום זו מתגלה ביום שהוקם המשכן. הפנים הם גילוי של מקור המחשבות, של מקור השאיפות. ההנהגה האלוקית את העולם מתגלה בפנים ובאחור 'אחור וקדם צרתני', אך אפילו את הפנים יש לנשא, כי יש פנים הפונים כבר אל המציאות כפי שהיא, מאירים אותה ומוצאים בתוכה חן מיוחד 'יאר ד' פניו אליך ויחונך' 'חכמת אדם תאיר פניו', אבל יש עילוי של הפנים עצמם, לא כפי ערך ההווה, אלא מתוך מבט עליון חובק כל. השלום מתגלה כשכל צד תופס מחד את מקומו האמתי והשלם ומאידך מגלה את המרחב בו יש מקום לכל דבר, ויותר מכך מתגלה שכל הדברים, הדעות וגילויי החיים חיוניים להופעה של הכל וממילא חיוניים אף למקומו הפרטי של כל צד. כיצד מגיעים לראייה כזו? כל עוד אנו נטועים בהווה, אנו צומחים מתוך היש ואז יש מקום לניגודים. אך אם צומחים מתוך אור של יום שכולו ארוך, שכל כולו אינו מוגבל וקצר, אלא ללא גבול, אז אותה הגבלה המתראה במציאת מקום, כבר אינה הגבלה, אלא היא הבעה של חיים שלמים יותר. הפנים נובעים מהעתיד, אך בעתיד עצמו יש כמה ערכים, כמו שיש שני ביטויים ידועים ביחס לעתיד – עולם הבא ולעתיד לבוא. העולם הבא הוא הולך ובא, הוא מוטבע בעומק העולם הזה, 'לעתיד לבא' עומד למעלה למעלה מערכי העולם הזה, והוא תובע מהעולם יכולת להתחדש לגמרי. יכולת זו היא היוצרת את האמון של השלום, ולכן הקב"ה מנשא את הפנים "ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום".

בשבת אנו אומרים 'שבת שלום', שבת היא מעין עולם הבא, והיא מעין הלעתיד לבא, ומשום כך ברכתה של שבת היא השלום, ולכן בשבת אנו מתעוררים לצמאון האדיר לבניין בית המקדש "למקדשך תוב ולקדש קודשין'. חג השבועות הוא החג של בית המקדש, שלמות מתן תורה היא בבית המקדש, ובשבת שאחריה החלה בתוך השבוע של השלמת קרבנות חג השבועות, אנו מתעודדים מברכת השלום ומתפללים שתיכף לה יתגלה מקדש משכני עליון.

השארת תגובה