" 'וידבר ד' אל משה לאמר נפש כי תחטא'… זה שאמר הכתוב 'גם בלא דעת נפש לא טוב, ואץ ברגלים חוטא' מי שחטא אפילו בשוגג אינו סימן יפה לו, כיצד? היו לפניו שתי חנויות אחד של נכרי ואחד של ישראל נכנס לאותה של נכרי בלא דעת – לא טוב, נכנס במזיד נקרא חוטא שנאמר 'ואץ ברגלים חוטא'… שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא ואפילו בשוגג ואפילו במזיד, ולא ישמח אדם על מצוה שבאה לידו אלא על מצות הרבה שעתידות לבוא לידו, לפיכך אם חטא בשוגג אין סימן יפה לו שנאמר 'גם בלא דעת נפש לא טוב', ומה חוטא בשוגג אין סימן טוב לו חוטא במזיד על אחת כמה וכמה, ועליו נאמר 'ואץ ברגלים חוטא'… לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה 'דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה' הנפש חוטאה, אמר הכתוב 'מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע' הנפש שנתנה מן הצדק במקום שאין שם לא עוון ולא חטא והיא חוטאת להקב"ה הכתוב מתמיה 'נפש כי תחטא בשגגה'… 'מכל מצות ד' ' מהו בשגגה ללמדך שכל החוטא בשגגה כאלו עובר על כל מצות ד' " (מדרש תנחומא ויקרא ו')
אף על פי שניתן לכאורה לחפש צד אשמה אצל החוטא בשוגג, התרשלות, עשייה בלא דעת וכדומה, נראה מדברי המדרש שאין המוקד של חטא בשוגג מונח בשאלת האשמה. החוטא בשוגג 'אינו סימן יפה לו', אך אינו נקרא חוטא. הבעיה בשוגג אינה החטא עצמו אלא 'עבירה גוררת עבירה', כלומר יש כאן מעשה עבירה שנעשה, העלול לגרור את האדם להמשך. אבל חז"ל מוסיפים תמיהה, כיצד ייתכן חטא בשוגג, כיצד הנפש האצולה מן הצדק, במקום זה עצמו היא חוטאת, והכתוב מתמיה 'נפש כי תחטא בשגגה'?! אם כך מדוע צריך כפרה על חטא בשוגג? ומדוע החוטא בשוגג 'כאילו עובר על מצות כל מצוות ד' ', ממצב בו אין הוא נקרא חוטא, חז"ל מחמירים בהסתכלותם עליו עוד יותר לכאורה מהחוטא במזיד.
חלק נוסף של המדרש מתמיה אף הוא –מדוע שלא ישמח אדם במצוה שזכה לעשות אלא על מצוות רבות העתידות לבוא על ידו? חז"ל באים להרחיב לנו את המושגים של חטאים ומצוות. אחד המקורות לחטא ולמצוה היא אחריותו של האדם ובחירתו. אבל בחירת האדם מצטמצמת למעשה אותו הוא עושה בפועל. כשחלילה אדם חוטא במזיד הוא מתכוון למעשה מסוים, לפעולה מסוימת. בחירתו של האדם מצטמצמת למה שעומד מולו ונכנס בגבולות הכרתו. אבל 'עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה', יש הקשר רחב יותר למצוות ועברות, אין לתפוס את מעשה המצוה רק כביטוי לבחירתו הטובה של האדם, אם אדם שמח במצוה שהוא עושה, אין הוא שמח במצוה אלא בבחירתו הטובה, אבל מצוה היא הרבה יותר מאשר בחירתו הטובה של האדם, המצוה היא גילוי עמידתו של האדם לפני רבש"ע. מצוה גוררת מצוה כי אדם נכנס לפני ולפנים. אדם העושה מצוה מתמלא תום, מתמלא שלמות, 'תומת ישרים תנחם'. וחלילה כשאדם עובר עבירה הוא מתייצב על דרך לא טובה, ועבירה גוררת עבירה. על חטא בשוגג אנו זקוקים לכפרה לא בגלל בחירתנו הרעה, אלא בגלל צורת העמידה שלנו מול רבש"ע. אותה נפש הבנויה באופן של עמידה מתמידה מול רבש"ע, ממשיכה לעמוד מולו, אבל במקום זה עצמו היא פועלת רע כי בחטא אנו מתייצבים לפני הקב"ה בצורה לא טובה, הלב נאטם, החיים מתנהלים לכיוון לא נכון. בחטא בשוגג, דווקא בגלל שאין תודעה, הרי שחוטא בשוגג כאילו עבר על כל מצוות ד'. החוטא במזיד נענש על בחירתו, ובחירתו מקפת אך את מה שעשה, החוטא בשוגג זקוק לכפרה על מעמד נפש של 'לא טוב', על איבוד התום, על מצב בו נפתח הפתח ל'עבירה גוררת עבירה', על מציאות בה הוא עובר על כל מצוות ד', כי בחטא בשוגג הוא סלל את הדרך ואת האפשרות למעמד נפשי של 'לא טוב'. לכן 'יעזוב רשע דרכו', לא את המעשים עלינו לעזוב אלא הרבה יותר מכך, את הדרך, את הקונספט, את מצב החיים. החוטא בשוגג שב אל המקור, אל בית המקדש, אל סדר הדבקות הכללי השרוי בעולם, ומתוכו הוא בונה מחדש את חייו.
התבוננות זו של חז"ל מרחיבה את החיים, אין הכל ממוקד רק בבחירתנו הגלויה, אלא אנו חלק מטוב כולל שאנו זוכים להיות גילוי לו מכח בחירתנו, שלכן מצוה גוררת מצוה. ויותר מכך – הבריאה כולה היא תוכן אחד המגלה את חפץ ד' בעולם. כשם שכל מעשה של אדם הוא גילוי של היקף שלם יותר של טוב והפכו המצויים בתוכו של אדם, וטוב המתגלה בצורה של מצוה בודדת הוא גילוי של חיים מלאי טוב, עד שהחיים עצמם מתפתחים להיות גילוי של טוב שלם יותר המקיף את העולם כולו, עולם אחד מלא רצון, מלא חפץ פנימי לעמוד מול רבש"ע ולהביע את חפץ ד' בעולם. כך הוא גם מטבע הגאולה בעולם – כל גילוי, כל הופעה, היא קצה של תוכן אחד שלם ומקיף המתגלה לאט דרך כל מעשי העולם. חודש ניסן הוא 'חודש אשר ישועות בו מקיפות', הוא חודש המטביע בעולם את דרך הטוב, את השאיפה האחת להיות גילוי של ישועה, שהיא מקיפה את כל העולם כולו והופכת אותו להיות תוכן אחד. ככל שקשורים יותר לציפיית הישועה כך נטהרים יותר, וכך זוכים לא רק שלא להיכשל בחטא, אלא זוכים למצוה שבעצמותה היא גילוי של חפץ רחב יותר, וממילא היא גוררת מצוות רבות. סדרו של ליל הסדר הוא סדר של מצוה גוררת מצוה, אין מצוה העומדת כתופעה מנותקת, אלא 'קדש ורחץ…', ולכן אנו מתמלאים בשאיפת בניין מקדש, 'לשנה הבאה בירושלים' 'ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים'.