"בראשית ברא אלהים –  ילמדנו רבינו הבונה בית חדש כיצד צריך לברך? כך שנו רבותינו ז"ל: הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו, וכן אתה מוצא שלא ניתנו המועדות לישראל אלא להנאת עצמן. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם ההניתם עצמכם, תהיו שונין לשנה הבאה שנאמר 'ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה' – תהיו שונין מימים ימימה, הוי אומר שכשם שהאדם מברך להקב"ה כך ד' מברכו. אמר רבי חנינא, יש לנו ללמוד ממקום אחר: 'אלה תעשו לה' במועדיכם' – 'אלה עשיתם' לא נאמר אלא 'תעשו', תעשו כן לשנה הבאה. לפיכך הבונה בית חדש והקונה כלי חדשים צריך לברך, שכשברא הקדוש ברוך הוא עולמו מה כתיב שם 'ויברך אלהים את יום השביעי', וכן כשברא את החיות ואת העופות 'ויברך אותם אלהים', וכן באדם 'ויברך אותם ויקרא את שמם אדם', וכן בשרצים… (מדרש תנחומא, בראשית ד')

כדרכו של מדרש תנחומא הוא שוזר שאלה הלכתית כהקדמה לדברי האגדה, ודרך אותה הלכה נוצרת התבוננות מחודשת הן על ההלכה הנידונה והן על נושא הפסוק. 'בראשית ברא אלוקים'. בראשית אינו ציון זמן אלא ציון מהות. בריאת העולם משמעותה חידוש, משמעותה ראשיתיות מתמדת. עצמה של הבריאה היא 'בראשית', זו כל כולה של בריאה.

לכן מתחיל רבי תנחומא בבניין בית חדש, כשאדם בונה בית חדש הוא מברך 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', היכולת לבנות בית חדש אינה מובנת מאליה, לא רק בגלל אותה שאלה נוקבת שנחשפנו אליה בתשרי 'מי יחיה ומי ימות', 'לחיים ולא למוות', יותר מכך, מהות החיים היא ההתחדשות המתמדת. 'רשעים בחייהם קרויים מתים'. אדם המברך את הקב"ה כשהוא בונה בית חדש, ממשיך את חידוש העולם לתוך מעשה ידיו, אין כאן רק בניה של יש מיש, אלא המשכת חידוש החיים ממקורם, בזה הוא עושה נחת רוח ליוצרו. מכאן חז"ל עוברים למועדות 'שלא ניתנו המועדות אלא להנאת עצמן', האם המועדות להנאת עצמנו ניתנו? ומה הקשר בין זה לבית החדש?

מהות המועדות היא פריצת החידוש לתוך גבולות הזמן עצמו. הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, אין רגע ללא טובו. ידוע הסברו של רבי שמחה בונים מפשיסחא שקללת הנחש לאכול עפר, היא ההתרחקות מהנתינה המתמדת מידו של הקב"ה. כשאנו עומדים ומתפללים, אנחנו חיים את היות העולם בנוי על חידוש מתמיד, הטבע עצמו נזקק לפתיחת היד האלוקית. שלוש פעמים ביום אנו חוזרים אל התפיסה הזו. שפת התפילה, הפניה לרבש"ע, שפיכת הלב והנפש, כולן גילוי של מעמד הנפש של המשכת חיים חדשים בכל פעם. בימות החול האטמוספרה החיצונית אינה מותאמת לתפילה, התפילה מגלה בברק את חידוש החיים, אך לאחריה אנו שבים אל ימי החול האפורים, מלאי החולין וההכרחים.

אמנם הקב"ה בירך את כל הבריאה, את האדם ואת החיה, ואפילו את השרצים, וביותר את יום השבת. באה שבת ואנו מתרוממים יותר ומסוגלים לראות את עבודת התפילה המתפשטת על החיים בפנימיותם. יש כבר אטמוספרה המאפשרת לנו לחיות באופן מתמיד ב'בית חדש'. בכל שבוע אנו נפגשים עם יוצר בראשית, שביום השביעי 'נתעלה וישב על כיסא כבודו'. הניגוד, הנראה לכאורה בין התפילה הפנימית לחיי החול מתברר מחדש; חיי החול הם נטף של חיים רחבים ללא גבול, המקבלים את ערכם ביום השבת. 'ששת ימים תעשה מלאכתך' מכח מה שאתה שובת ביום השביעי. תפילת ימי החול יונקת מקדושת שבת, ולכן בכל מוצאי שבת אנו אומרים 'ויהי נעם ד' אלוקינו עלינו', נעם השבת נמשך לתוך מעשה ידינו.

אמנם עדיין קיימים שני צדדים – צד העשייה האנושית, בניין הבית החדש, עבודת הכפיים; והצד השני – הברכה האלוקית המופיעה בשבת. מתי עצמיות החיים שלנו מתבררת? במועדים. זו הכוונה 'להנאת עצמן', ההנאה נובעת מוודאות השותפות שלנו עם רבש"ע. ישראל המקדשים את הזמנים, מגלים מכוחם את המשכת הקדושה האלוקית אל תוך החיים. איננו רק בונים בית חדש העלול להיות בית חולין – אנחנו מברכים, ורק מכח הברכה מגלים את קדושת מעשי ידינו; איננו רק נכנסים לחסות בצל כנפי השבת החופפת עלינו בקדושתה הקבועה והקיימת, אלא אנו מגלים את עומק קדושת הזמן עצמו. ולכן המועדים אינם בנויים על ערך חיי ההווה, אלא נמשכים מהעתיד, 'אלה תעשו'. מובטחים אנו שנחגוג גם שנה הבאה, וממילא כל השנה כולה נמשכת מקדושת המועדות. כל תפילה ותפילה שלנו נמשכת משם, ואם אמנם בימי החול אנו צריכים להגנתה של השבת בקדושתה העליונה יותר, אזי יכולתנו להיכנס לשבת, לשמור אותה ולקדש אותה, היא מכח קדושת המועדים, ולכן פרשת המועדים מתחילה בקדושת שבת.

כשאנו חוזרים עכשיו לימי החול, אנו מתחילים מבראשית. המועדים נותנים לנו 'דלק' לשנה שלמה לחיות את חידוש המציאות, את הבראשית, ואנו נזכרים בשמחת החגים ובקדושתם בכל תפילה ובכל שבת, ומכוחם כל בנייה שאנו בונים בחול, היא בניה של חידוש, בניה של קודש ועשיית נחת רוח ליוצרנו.

שבת שלום.  

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן