צדיק באמונתו יחיה – פרשת ויחי

 

" 'ויקרא יעקב אל בניו' – זה שאמר הכתוב 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח' הכתוב מדבר ביצחק ויעקב ששניהם בקשו לגלות מסטורין של הקדוש ברוך הוא. יצחק כתיב בו 'ויקרא את עשו בנו הגדול' בקש לגלות לו את הקץ והעלים הקדוש ברוך הוא ממנו. יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ שנאמר 'ויקרא יעקב אל בניו' וגו'. למה הדבר דומה? לעבד שהאמינו המלך כל מה שבידו. בא העבד למות, קרא לבניו לעשותן בני חורין ולומר להם היכן דיתיקי שלהן והאוני שלהן (=שטרות השחרור שלהם), ידע המלך הדבר עמד לו למעלה הימנו. ראהו אותו המלך והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להם, התחיל מדבר העבד לבניו: בבקשה מכם אתם עבדיו של מלך היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי. כך ויקרא יעקב אל בניו לגלות להן את הקץ, נגלה עליו הקדוש ברוך הוא אמר ליה לבניך אתה קורא ולי לאו? שכן ישעיה אומר 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל'. כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו: בבקשה מכם הוו מכבדים להקב"ה כשם שכבדוהו אני ואבותי שנאמר 'האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו'. אמרו לו: יודעין אנו מה בלבך ענו כולם 'שמע ישראל' וגו'. כיון ששמע מהם כך, מיד 'וישתחוו ישראל על ראש המטה' התחיל אומר בלחש 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אמר הקדוש ברוך הוא 'כבוד אלהים הסתר דבר כבוד מלכים חקור דבר' אין המדה הזו שלך 'הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר' ". (מדרש תנחומא ויחי ח')

לעומת הגירסה המוכרת יותר המובאת ברש"י שמקורה במסכת פסחים, שיעקב ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה הימנו, המדרש מדבר על גילוי שכינה שכתוצאה ממנו יעקב משנה את הדבר שביקש לומר. כלומר לא נעלם ממנו הקץ, אלא גילוי השכינה גורם לו לא לגלותו. הקב"ה כביכול בא בטרוניה אל יעקב, מדוע לא הזמנת אותי גם כשאתה קורא את בניך, וכיוון שראה יעקב את הקב"ה, אמר לבניו 'הוו מכבדים להקדוש ברוך הוא". את מסתרי הקץ חז"ל מייחסים לחלק של 'כבוד אלוקים הסתר דבר', ונאמנותו של יעקב הייתה אמורה לכסות דבר זה.

מדוע יעקב חפץ לגלות את הקץ? ואם אכן נסתר הקץ, מדוע בתורה נחקק חפץ הגילוי 'האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'? אין יעקב חפץ לקרב את הקץ אלא לגלותו, ליצור מצב בו אנו חיים בתוך הגלות מתוך בחירה ורצון, מתוך הבנת כל המהלכים הגורמים לגאולה. 'ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו'. חפץ יעקב שזכותו זו הגורמת לעבותות אהבה תמשיך כל ימי הגלות, וכשם שאין הוא מת כך זרעו שבחיים ימשיך את עבותות האהבה האלה. גלות הבאה מתוך בחירה ומודעות הינה שותפות עם הקב"ה, היא הבנה עמוקה שצריך לירד אל העולם המוגבל ולהוציא אותו מהגבלתו, ללקט את כל כוחות החיים הפזורים שניתקו ממקורם ולחברם לשלהבת אבוקה העולה בצמאון אדיר מעלה, מרחיבה את העולם ומגלה את ערכו. ירידה לגלות בלי ידיעת הקץ מולידה כאבים נוראים הגורמים לשכחת המגמה העליונה. אי ידיעת הקץ גורמת למצב בו אין אנו מבינים ואין אנו רואים את עומק התהליכים וממילא אנו הופכים להיות נפעלים בתוכם ולא פועלים אותם.

אבל 'ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל', הגלות מופיעה דווקא דרך הכרחים, דרך חיבור אורגני שלם עם גבולות המציאות. אי הידיעה מעלה אותנו אל עומק גדול יותר של אמונה. את החיים איננו שואבים מהחכמה ומהידיעה, אמנם 'החכמה תחיה בעליה', אבל החכמה והחיים הם שני תכנים, ו'צדיק באמונתו – דווקא-  יחיה', עומק האמונה מזדהה עם החיים עצמם. מסתלקת השכינה מיעקב אבינו ומתברר לו שהגלות סופנת בחובה עומק גדול יותר, גילוי אלוקות גדול יותר, תביעה להעלות לא רק את עם ישראל בכללו מהגלות אלא כל אחד ואחת ממש. אין הגלות שייכת ל'כבוד מלכים חקור דבר', אלא נפגשת עם 'אתה הוא עד שלא נברא העולם', עם עומק ההסתר של 'כבוד אלקים הסתר דבר'. להיות מסוגלים להיות עבדים, לא להיות בני חורין, היא מעלה עליונה יותר. אין עם ישראל משועבדים לחופש, 'ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו'. העבד הנאמן מלא אמונה, ומתוך עומק האמונה מתעלה הוא להכרה כי 'תכלית הידיעה שנדע שלא נדע', יש סוג ידיעות של 'אי הידיעה', ידיעות הגורמות כל הזמן להרחבת מעגל הידיעות המצומצמות שלנו, ומה שמתגלה ב'אי הידיעה' הוא עמוק יותר מכל הידיעות שלנו, גם העליונות ביותר של ידיעת הקץ. גילוי הקץ נשאר בתור שאיפה, אנו יודעים שיש קץ, אנו יודעים שיש שאיפה לחשוף אותו, ואנו מתמלאים אמונה, ענווה וקבלה של אי הידיעה. התמלאות זו מובילה אותנו לגילוי שכינה גדול יותר, של תביעת התגלות מפותחת יותר. ברכת יעקב לבניו מגלה את מלך מלכי המלכים, למעלה מערך של קץ כזה או אחר, וגילוי זה גורם לאמונה גדולה האוספת את כל הכוחות ל'שמע ישראל', כמו שלמדונו הספרים הקדושים מלשון 'וישמע שאול את העם'. אמירת 'שמע ישראל' היא קיבוץ כל הכוחות ואיחודם מתוך אמונה גדולה ומתוך מסירות נפש עליונה, עד שדווקא בחשאי מתגלה 'שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בעולם. יעקב חי את הכל בגילוי. זכותו של יעקב שלא מת לרדת בעבותות אהבה, אנו זוכים לתוכחה מגולה ולאהבה מסותרת, המובילה את כולנו לגילוי העליון של 'אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח', לתיקון חטא אדם הראשון ולחיים עד העולם. תיקוני ימי השובבי"ם הבאים עלינו לטובה מתחילים מסתימת השעבוד, מהערך העליון של האמונה המתגברת על כל המכשולים, ומגלה את החיים עצמם בכל יופיים מרחבם ועומקם.

השארת תגובה