מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמות סימן ח

" 'ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה', והנה ילד בוכה לא נאמר אלא נער, מלמד שהיה ילד וקולו כנער, ונער גדול הוא, שכן הוא אומר 'והנער שמואל משרת את ד' ' והיתה בת פרעה מנשקתו ומחבקתו ומחבבתו ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, לפי שהיה יפה מאד והכל מתאוין לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר מעליו, והיה פרעה מחבקו ומנשקו והוא נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו כמו שעתיד לעשות לו, וכן הקדוש ברוך הוא אומר לחירם 'ואוציא אש מתוכך היא אכלתך'. ובת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה ומארצו, ואף המשיח שעתיד ליפרע מעובדי עבודת גילולים שם עימהם גדל במדינה דכתיב 'שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה' " (מדרש תנחומא שמות ח')

• בכיו של נער

כבר בפגישה הראשונה בין בתיה לבין משה היא ראתה משהו חריג – ילד שקולו כנער. וילד נער זה מתגדל דווקא בבית פרעה, כשם שהמשיח גדל במדינה עצמה אתה הוא עתיד להחריב. בכיו של ילד הוא בכי ללא שם, הוא חש מצוקה אך אינו יודע להצביע על סיבת המצוקה, ולכן בכי זה הוא בכי קולני, מסב את תשומת הלב של אחרים למצוקתו. הנער בוכה, לא תמיד הוא יודע לקרא בשם מדויק למצוקתו אבל הוא מבין את עצמו. אותו בכי הזקוק כל כך להיבכות, אותו בכי מופנה כלפי פנים. כך דייק רבי שמחה בונים – היא רואה אותו בוכה ולא שומעת, זהו בכי כלפי פנים, צער גדול יש לו ומאין יבוא עזרו. צער גדול זה הנביט בתוכו את היכולת להקשיב לסבל, לא לחפש את הפתרון אלא להיות  'ויהי בימים ההם ויגדל משה וכי אין הכל גדילין האדם והבהמה והחיה והעוף כלן גדילין?! אלא מלמד שהיה גדל שלא כדרך העולם. …וירא בסבלותם מהו וירא שהיה רואה ובוכה בסבלותם ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם שאין לך קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל א' וא' מהן לכך כתיב וירא בסבלותם,'  משה כונס לתוכו לא רק את צערו אלא את צערם של ישראל, למרות שבית גידולו הוא בית פרעה. אותו בכי עמוק הוא שמכשיר אותו לגדול שלא כדרך כולם, הוא שמכשיר אותו להיות מושיעם של ישראל.

• משה בבית פרעה

מדוע הוא צריך לגדול דווקא בבית פרעה, שעתיד הוא ליטול כתרו ממנו ולהשליכו? מקור הבכי של משה הוא לידתו, אותה לידה שהתגלה בה והובן 'כי טוב הוא', כלומר טוב מוחלט הוא משה. כל עוד יש בקרבנו איזו השלמה ולו קלושה עם הרע, אנו מסוגלים להיות משועבדים. נתינת מקום לחסרון בעולם, הכלה של חסרון בעולם, כבר נותנת לו מקום. החרות המוחלטת מכל שעבוד נובעת מאמון עמוק ביכולת הטוב המוחלט להתגלות בעולם. אין הטוב המוחלט הזה צריך להיכנס לבית פרעה או למדינת עובדי הגילולים רק כדי לברר את עומק הטוב בלבד, כלומר לגלות עד כמה הטוב הזה מתגבר על הרשעה או עד כמה אין הוא זז מפנימיות חייו וממשיך לגדול שלא כדרך העולם, עד כמה בכיו מתעמק והופך להיות צער העולם כולו. עצם הבאתו של משה לבית פרעה כבר מתחילה את הישועה. אותו מעשה ילדות של נטילת הכתר הוא הוא התחלה של גאולה. פרעה משעבד אותנו כי אנו איננו מאמינים בכוחנו, כי בנו עצמנו יש איזו השלמה עם רוע וחסרון. היכולת של פרעה לשלוט בנו מתחילה מהעמימות, מהפה הרך היוצר את הפרך, מהתחכמות היוצרת שלטון כל כך נוראי. מציאותו של משה בבית פרעה מסירה את הלוט מהרוע הזה, רוע המתנכר לא רק ליוסף אלא לרבונו של עולם, 'לא ידעתי את ד' '. רוע המתחכם לא רק כנגד ישראל אלא 'הבה נתחכמה לו – חרף כלפי מעלה'. האינטימיות הגדולה השוררת בין פרעה למשה, פרעה הנוטלו על ברכיו ואינו מסוגל להורידו, יוצרת מפגש של בירור. אם משה לא היה טוב מוחלט היה הוא מתערבב בביתו של פרעה כשם שישראל התערבבו בין עבדיו, אבל משה מגלה לנו מה אנו ומה חיינו, ובעת הראויה כשסגולת החרות כבר מתנוצצת בנו הוא מגיע והעם כולו מאמין בו, מרגיש את הפקידה, חש את השייכות העמוקה לטוב ללא מיצרים. מסעו של משה בבית פרעה הוא מסע הנשמה בתוך העולם, היא תמיד נשארת טהורה, ואנו אך צריכים להקשיב לה ולצאת מכל שעבודי החיים.

• ימי השובבי"ם

היכולת הזו להיות טוב מוחלט היא המרימה את כל ערכי החיים, ומעלה אותם לא רק מאיסור להיתר, אלא מחול לקודש, ממגע עם זרות העולם והניכור שבו לחיים מלאים לא שום הגבלה. זהו עומק התשובה שבימי השובבי"ם האלה, בהם אנו יוצאים שנה בשנה יותר ויותר לחרות. השבתות בהם עם ישראל מתייגע על תורת גאולת מצרים, מקרינות את אור התורה שקדמה לעולם, ומאירה בנו את מחשבתם של ישראל שקדמה לכל, להרים את העולם כולו מכל מצוקותיו.