פרשת ויצא

"ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה? כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן, בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו. מכיון שראהו הקדוש ברוך הוא בצרה גדולה נגלה עליו בחלום. אמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: כיון שראו האבנים שהיו תחת מראשותיו כבודו של הקדוש ברוך הוא נמוחו כולם ונעשו אבן אחת, מנין? שעד שלא ישן כתיב 'ויקח מאבני המקום' – אבנים הרבה, כיון שננער כתיב 'ויקח את האבן' – אבן אחת. (מדרש תנחומא ויצא א')

המדרש מתחיל בבריחתו של יעקב מעשיו ומשווה גלות זו לגלות של ההורג בשוגג, וייפלא – כי יעקב הרג נפש בשוגג? הוא אמנם בורח, כהורג בשוגג, כדי לא להיהרג, אך לא מחמת שהרג את הנפש ומדוע נגזרה עליו גלות? המדרש מסיים באיחוד האבנים, איחוד אותו מכירים ממאמר דומה של חז"ל שכל האבנים רבו 'עלי יניח צדיק זה את ראשו', אך כאן האיחוד נוצר מגילוי כבודו של הקב"ה. האם זהו חלק חדש של המדרש או שיש בו המשך לחלק הקודם?

מהי גלות, ומדוע אדם הרוצח בשוגג נידון לגלות? הגלות פירושה איבוד ההקשר שבו אדם חי. חיי ההכרה שלנו מתרחשים בתוך אטמוספרה של מגע בלתי אמצעי עם הסובב, אטמוספרה טבעית היוצרת אמון עמוק בחיים, אמון עמוק בטוב, ומתוך אמון זה אנו פועלים וחושבים. הגלות היא מצב שבו 'לא תאמין בחייך', איבוד החיים פירושו איבוד ההקשר שבתוכו אנו פועלים ולא נשאר לו לאדם אלא אך ורק את הכרתו שמנסה ליצור מחדש מגע עם המציאות, מגע ללא 'מובן מאליו', מגע המצומצם ליכולת שבפועל לבנות קשר עם הסובב אותו. כשאדם חוטא הוא מאבד את המגע הטבעי שלו עם האטמוספרה של הקודש, ולכן 'עבירה גוררת עבירה', אותו מובן מאליו, אותה סלידה טבעית מהחטא מתעמעמת, העבירה נעשית כהיתר ואדם מסוגל לחזור עליה, ואף להגיע למחוזות של שקיעה בעוד עברות חמורות יותר. לפעמים ישנו מהלך הפוך – אדם שאיבד את טבעיותו, איבד את הבטחון הבסיסי שיש לו בחיים והוא נופל בחטא. כשאדם רוצח בשוגג אות וסימן הוא שמשהו בכבוד החיים, משהו בזהירות הנדרשת, הנובעת מהאמון הגדול בחיים, נפגם. הגלות משקפת את מצבו – הוא גולה, נרדף על ידי גואל הדם, מבין הוא שהוא צריך לבנות מחדש את היחס לחיים. הבנייה החדשה נעשית לא במקום הצמיחה הטבעי, אלא במקום בו אדם עומד עם הכרתו לבדה ומנסה דרכה לבנות יחס ישר לחיים. גלות של עם ישראל באה כתוצאה מאיבוד היחס הטבעי לארץ הקודש "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ד' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה…".

יעקב, מסיבות אחרות, נידון לגלות. יעקב איבד לא רק ממד טבעי של אהבת אח, אלא ממד טבעי של קצב התקדמות העולם. יעקב נאלץ לגנוב את הברכות, להקדים את השעה, להקדים את המקצב של התפתחות העולם. זעקתו של עשיו 'ויזעק זעקה גדולה ומרה', היא זעקתה של המציאות הפראית שאינה חפצה בקפיצת הדרך. ואיבוד זה יוצר מצב של איבוד האטמוספרה הטבעית של סדר השראת השכינה בעולם. העולם התקלקל, כבר קשה לתקנו מתוכו. יצחק מאמין בעולם, מחפש הוא את נקודת הטוב גם בחושך הגמור, ושאיפה זו מונחלת ליעקב בברכתו. אך שאיפה זו המופיעה בלא כוונת מכווין, מתגלה בצורה מסובכת, הצריכה לבנות יחס חדש אל העולם.

יעקב גולה, ומחפש נתיב חדש לבנות יחס אל העולם. בירידתו אל הגלות, מתגלה אליו הקב"ה. התגלות זו באה בחלום, בזמן בו יש פער בין החיים הטבעיים הגלויים, הגוף הישן, לתודעה המסוגלת להתרומם למרחבים שמעבר להשגות הרגילות. הגלות של יעקב היא גלות המבררת שהאמת הפנימית של החיים שלו נעוצה בדעת אלוקים. כל היחס אל הטבע, אל היופי, אל המציאות החומרית נבנית מתוך התפילה 'אם יהיה אלוקים עמדי'. והקב"ה מבטיחו 'כי לא אעזבך'. הגלות מולידה רמה חדשה של התנהלות בתוך העולם, רמה של התנהלות שאינה משועבדת לטבע. הלבוש החיצוני הוא גלות, אבל המהות הפנימית היא התאמה לאותו מקצב של הברכות, מקצב שיופיע מעתה בצורה אחרת 'ואני אתנהלה לאיטי'. הטבע כולו מתרומם לתפיסה זו, המתגלה בראשו של צדיק, ראש ומחשבה הדבוקים כולם בכבוד אלוקים, והמציאות נימוחה ומתהווה מחדש בהתאחדות גדולה יותר, בעומק גדול יותר. ".. והיה יעקב מהרהר בליבו (כשהוא אצל לבן) לא כך אמר לי 'כי לא אעזבך'? אמר לו הקב"ה מבקש אתה שאהיה עימך?! צא מבית לבן ושוב אל ארץ אבותיך'. הדבקות המוחלטת באלוקים מופיעה מחדש במקומה הטבעי, אבל עכשיו נבנית אטמוספרה עמוקה יותר, אטמוספרה של דבקות אלוקית, שעתה צריך לשים מחיצה ללבן ולעשיו, שוב אין להם מקום באורה של ארץ ישראל, ואור זה עתיד להתפשט על כל הארצות ולהרים את העולם כולו לקריאה בשם ד'.

השארת תגובה