"וידבר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר וכי (=והלא) לא היה הדבור אלא למשה בלבד, ומה תלמוד לומר 'אל משה ואהרן', כשם שהיה משה כלול (=ראוי) לדברות כך אהרן, ומנין שלא דבר עם אהרן דכתיב 'ויהי ביום דבר ד' אל משה בארץ מצרים' –  למשה ולא לאהרן, אף כאן למשה ולא לאהרן, ומפני מה לא דבר עם אהרן? בשביל כבודו של משה. אם כן נמצאת ממעט כבוד אהרן? לא, ששניהם שוים. וכן אתה מוצא כל מקום ששניהם במקום אחד שניהם שוים, 'ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים' שניהם שוים, 'כבד את אביך ואת אמך' שניהם שוים, 'ויהושע בן נון וכלב בן יפנה' שניהם שוין, ומשה ואהרן שניהם שוין" (מדרש תנחומא בא ה')

ומאליה עולה השאלה, ומאחר ושניהם שווים, מאחר וגם משה וגם אהרן ראויים וכלולים לנבואה, מדוע הקב"ה מדבר אל משה ולא אל אהרן? מהו כבודו של משה? אולי לפני כן עלינו לשאול מהו כבוד בכלל. 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות'. הכבוד הוא היכולת לחשוף את מה שעומד מבעד לקלסתרו הגלוי של האדם, את הצד הסודי החבוי בו העומד הרבה למעלה מדעתו ותפיסתו. המכובד רואה בכולם את בריותיו של הקב"ה, הוא רואה את עומק מהותם אף אם לפעמים נראה שהם עצמם לא מכבדים את עצמם, מתנהגים ביחס הפוך לעומק חייהם. לכן בן זומא לומד את תכונת הכבוד מהפסוק אותו אומר הקב"ה ביד נביאו 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'. כבוד הבריות הוא כבוד ד'. אנו מצווים לכבד את הורינו כי בתוכם חבוי תוכן נסתר העומד הרבה מעבר לאופן חייהם וצורת גילויים, הם שותפיו של הקב"ה ביצירת החיים, דרכם עברה נשמה חדשה. 'כבוד- חכמים ינחלו'. הכבוד לתלמידי חכמים אינו רק בגלל התורה אותה למדו אלא בגלל עצם התורה המקיפה יותר והכוללת יותר, המתגלה דרך לימודם ודרך חייהם. הכבוד הוא התוכן שמעבר לסך הכולל של החיים המתגלים לפני עיני הבשר. תכונת הכבוד מסגלת לאדם עיניים פנימיות, לב החש את הפעימות הנסתרות של מציאות ומתוכם הוא עצמו נהיה מכובד. לכן משה ואהרן מצטווים לחלוק כבוד למלכות, אף זו הרשעה של פרעה. "ולמה בא הוא ועבדיו? לומר לך שבשעה שאמר ליה פרעה 'אל תוסף ראות פני' אמר ליה משה: 'כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך ולא נצא מכאן עד שירדו כל עבדיך אלה אלי' וגו', מכאן שחלק משה כבוד למלכות שלא אמר ליה 'אתה וכל עבדיך'. אף הקדוש ברוך הוא צוה למשה ולאהרן לחלוק לו כבוד שנאמר 'וידבר ד' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה', ויוסף חלק כבוד למלכות 'בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה', יעקב חלק כבוד למלכות 'ויתחזק ישראל וישב', אליהו חלק כבוד למלכות… חנניה מישאל ועזריה חלקו כבוד למלכות וכן דניאל." אם הינך בז למלכות, גם כשאתה נאבק נגדה, אתה נאבק נגד הצד הגלוי ולא מתמודד עם 'כבוד אלקים הסתר דבר', עם התוכן הפנימי של המלכות. הכבוד נותן ערך אמיתי למציאות ולכן מצווים משה ואהרן לחלוק כבוד למלכות. רק כשרואים את המציאות בכל ממדיה אפשר לגאול את עם ישראל, רק כשרואים את המציאות בכל ממדיה יכול אליהו להוכיח את אחאב, רק מתוך ראיה זו מתעלה יוסף ומוצא את מקומו האמיתי. אחד מתיקוני תשובה בכלל ותשובת השובבי"ם בפרט היא תיקון הכבוד, היכולת של האדם להאמין בכבודו הפנימי ומתוכו להעלות ולהתאים את חייו הגלויים לכבודו הנסתר.

הנבואה היא הקשר החי שבין עם ישראל לרבונו של עולם, כשם שהתורה שבעל פה מגלה את עומק התורה המונחת בנו, בטבע החיים שלנו, ומגלה ביתר שאת וביתר עוז את ההתאמה המוחלטת שלנו לרבונו של עולם, כך היא רוח הנבואה. כשיש עם של נביאים, נוצר אמון במציאות, נוצרת הבנה שיש יכולת למציאות כולה לחיות את הדבקות האלוקית. אמון זה אינו מצטמצם רק לכנסת ישראל. עם ישראל, 'בני בכורי ישראל', מגלה את היכולת הגנוזה בכל העולם לומר פרק שירה בכל יום. האמון בכוחה של כנסת ישראל מביא אותנו לתביעה כי 'ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלקי ישראל מלך' ומתוך שהוא אלקי ישראל דווקא אז מלכותו מתפשטת לכל 'ומלכותו בכל משלה'. כשעם ישראל נגאל, הוא מקבל סדר זמנים חדש, משלו, 'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. דווקא כשאנו מתחילים לגלות את ייחודנו, את המאפיינים שעלולים ליצור הבדלה, צריך לגלות שהפרדה זו שבפועל אינה מעיבה על הקשר החי עם כל אומות העולם, עם כל העולם כולו. הבחנה זו אינה יוצרת פירוד אלא באה לבנות מרכז, נשמה לכל העולם.

כבודו של משה, הצד הנסתר שבמשה הוא התביעה להעלות את כל העולם כולו. לכן הוא לוקח את הנשמות שעדיין מעורבבות מטוב ורע, את הערב רב, ותובע להעלותם עם ישראל. בזוהר הקדוש משולה מערכת היחסים בין כנסת ישראל לרבונו של עולם, לחתונה, שני שושבינים בחתונה זו – משה שושבינא דמלכא ואהרן שושובינא דמטרוניתא (=המלכה). שניהם ראויים לנבואה, כי נבואה היא תולדה של האיחוד המוחלט הזה, של החתונה. אך דווקא בשעה זו מתגלה הנבואה למשה – הכבוד של משה הוא התביעה הפנימית של המלך העליון על כל הארץ, להופיע את המלכות בכל העולם כולו דווקא מתוך החתונה הזו. ולכן חז"ל מדייקים, שאף על פי שראויה הנבואה להתגלות גם לישראל מצד עצמם דרך אהרן הכהן, באמת הנבואה נאמרה למשה בלבד – כדי שתביעה זו תופיע מתוך הצד העלום של משה, מתוך השראת שכינה בכנסת ישראל בלבד תופיע מלכותו בכל.