לערב זרע זרעך – פרשת חיי שרה

 

"זה שאמר הכתוב 'בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך' רבי אליעזר אומר: בזרעים הכתוב מדבר אמר שלמה אם זרעת ביורה אל תעמוד במלקוש שנאמר 'ולערב אל תנח ידך', למה? 'כי אינך יודע איזה מהם יכשר ואם שניהם כאחד טובים'. רבי יהושע אומר: אם בא לפניך בבקר זרע מצוה זרע, ואם יבא לפניך דבר מצוה בערב אל תנח ידך למה? כי אינך יודע איזה מהם עומדת לך אם של בוקר או של ערב ואם שניהם כאחד טובים. רבי עקיבא אומר: בבקר זרע את זרעך  – אם העמדת תלמידים בנערותך אל תחדל לך מלהעמיד בזקנותך… דבר אחר בבקר זרע את זרעך אמר רבי יוסי: אם לקחת אשה בבחרותך וילדה ומתה קח אשה אחרת בזקנותך כי אינך יודע וגו', וממי אתה למד מאברהם שבנערותו לא הוליד אלא שנים ובזקנותו הוליד י"ב." (מדרש תנחומא חיי שרה ו')

בין שני קטבים נמצא המדרש בפרשתנו, בין זקנותו של אברהם, הראשון המתגלה בתורה בתור 'זקן', לבין נישואיו עם קטורה. 'בבוקר זרע את זרעך'. אדם זורע, מתאמץ, בונה את העתיד – בונה עתיד חומרי בדמות זריעת שדה, בונה עתיד רוחני בדמות מצוות, בונה עתיד נשמתי בדמות העמדת תלמידים בתורה, ומגלה את כל זה בלידת הילדים. מדוע אי אפשר להסתפק בזריעת הבוקר? אין כאן רק חשש שמא לא יעלו הגידולים יפה, שהלא אינך יודע גם אם שניהם כאחד טובים. אדם שמתאמץ תדיר הוא אדם שאינו מעמיד במרכז את התוצאה, אינו מגביל את עמל חייו לאופן מסוים, מוגבל לפי השגתו. הוא עמל להוציא אל הפועל כפי כוחו את חפץ ד'. המשך העמל בערב מגלה את ערך זריעת הבוקר – לא הצבת מטרה מוגבלת יש כאן כי אם עמל שלם המעמיד במרכז את הרצון לגלות דרך העמל והעבודה את חפץ ד'. כשאדם זורע זרעים, נזקק הוא לכל כך הרבה אמונה כדי שהם יגדלו, נזקק הוא לעיתוי מדויק של גשמים, של קור וחום, של הכוונה אלוקית. אם הוא חי בוודאות שזריעת הבוקר מספיקה, הוא מתייחס לחלק האלוקי שבגידול כתוספת, כנספח, כנתונים שבהם צריך להתחשב. אך אם הוא זורע גם בערב מתוך תודעה שלא רק 'איזה מהם יכשר' אלא מי אמר ששניהם כאחד טובים, הוא מבין שעיקר עבודתו בזה העולם הוא העמל, לא עמל ריק ומיואש, כביכול 'אני עושה את שלי והקב"ה יעשה הטוב בעיניו', אלא ערכו של העמל הוא להוציא אל הפועל ולגלות את עומק ההשגחה האלוקית. אדם עושה מצוות, אין הוא מוגבל למצווה אחת, לשכרה של מצווה, אלא הוא פועל כל הזמן את הטוב, אין הוא מוגבל לתלמיד אחד או לקבוצת תלמידים אלא הוא שקוע בללמוד וללמד, וערך לימוד התורה שלו, ערך החיים עצמם משתנה. כך בלידת ילדים, כמה חסד; כמה רחמים אנו צריכים ללידת ילדים, כמה חסד ורחמים אנו צריכים להמשך קיומם הפיזי, וכמה חסד ורחמים אנו צריכים לגידולם הרוחני; כל לידה היא נס, כל לידה היא מתנה, כל לידה היא גילוי של עומק השגחה אלוקית וחידוש בעולם.

אברהם בזקנתו דווקא, לוקח אישה נוספת, את קטורה. את הגר הוא לקח כדי שמתוך לקיחה זו ייוולד יצחק, את קטורה הוא לוקח כדי לתת ערך אחר ליצחק, ערך של 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. המדרש מדגיש לפני כן את זקנתו של אברהם.  "אמר אברהם: רבש"ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן, שיתכבד הזקן בנער, אמר לו הקב"ה: חייך, ממך אני מתחיל…". הכבוד הוא ערך פנימי הנותן את האיכות למציאות. הנער המכבד את הזקן אינו מכבד אותו בגלל סך חייו, בגלל תוצאת מעשיו הרבים בכמות מול מיעוט שני חיי הנער – זו אינה סיבה מוכרחת לכבוד. אדרבה נבדוק מה האדם עשה, כמה פעל, כמה ניצל את ימיו. הזקנה היא ערך עצמי. זקן לכאורה כבר יוצא מ'שוק העבודה', מההתקדמות, מההשתכללות. ואכן זקני עמי הארץ מיטפשין והולכים ככל שהם מזקינים. הזקן מעביר את מרכז הכובד של העולם אל עולם הרוח, וזקני תלמידי חכמים מחכימים ככל שהם מזקינים. בזקנה, העתיד כבר אינו נתפס באופן המעשי, ההשגתי, 'מה אעשה, כמה אצליח לתפוס מזה העולם'. ערכו של הזקן הוא בעצם מציאותו, הוא מוסיף את ממד העומק של המציאות. בניינם של הזקנים הוא בניין ברמה אחרת, זוהי מהות חדשה, המעמידה במרכז את ה'בכח' של המציאות. מגלה הוא הזקן את ערך הכבוד האמיתי שבמציאות. כבוד נובע מתוך תפיסה שאיני יכול להעריך את זה העומד מולי רק על פי קנה המידה הגלוי למראית העין, אלא הוא גילוי של עולם עשיר יותר, שדווקא עם הפסקת הפעילות המעשית של החיים הוא מבריק ונחשף. כשם שברגע מותה של שרה הבהיקו שני חייה ונגלו לפנינו תעלומות חדשות, עד שניתן לגלות איך כולן שוות לטובה, כלומר שלמרות כל ההרפתקאות שעברו על שרה, למרות החזות החיצונית של עליות וירידות, 'כולן שוות לטובה', בכולן יש חפץ קבוע אחד של גילוי הטוב וההטבה במציאות, כמו אצל שרה – כך הזקן מגלה בחייו, שערך החיים אינו רק סך היוצא מפעולותיו, אלא להיפך, כל פעולותיו הן רק התגלות של עולם עשיר הרבה יותר, עולם שהוא גילוי של עטרה שבראשו של הקב"ה. "מה אתן לך?! (בזקנותך) עטרה שבראשי", אותה עטרה עליונה העומדת למעלה מערך מעשי רוחני פנימי של הנהגת העולם, היא המתגלה בזקנה, והיא הנותנת ערך חדש לעמל של הערב, 'לערב אל תנח ידיך'. ה'בכח' הגדול של הזקנה, נותן ערך מחודש לפועל העתיד של הנישואין עם קטורה. כל פועל ידיו של אדם אינו גילוי של כוונה, של תכלית ,של מטרה, אלא בחינת שעשוע עליון של מה שעומד למעלה מכל ערך מוגבל.

במפתח של לידה, מפתח שלא נמסר ליד שליח, מתגלה ערך זה. כשאדם מרבה חסד, הוא זוכה לבנים, וזכות זו כביכול ממילא היא באה, ללא כוונת מכוון, בחסד עליון הנמשך למעלה מערכי הבריאה, ומשם נובעת הברכה לכל העולם. ברכה ונחלה זו מתגלה בכל שבת, נחלה ללא מצרים, מעין עולם הבא.

השארת תגובה