"אלה תולדות יצחק. זה שאמר הכתוב: 'גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו' כנגד מי אמרו שלמה? לא אמרו אלא כנגד יצחק שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים, שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ומפני מה היו שמחים שאלמלא לא נברא יצחק לא היה העולם מתקיים שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' ואין 'בריתי' אלא יצחק שנאמר 'ואת בריתי אקים את יצחק' " (מדרש תנחומא תולדות ב')

הפרשה מתחילה בקשר שבין אברהם ליצחק "אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק". אברהם אבי הצדיק יצחק גיל יגיל בו, אברהם אבי החכם יצחק, ישמח בו. מהי השמחה המיוחדת בהווייתו של יצחק? כל העולם שמח בו כי הוא מקיים את העולם, קיום המתגלה בברית. חז"ל דורשים על הפסוק 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם' אל תקרא 'בהבראם' אלא 'באברהם', בזכות אברהם נברא העולם. אברהם חושף בעולם את מידת החסד, את התוכן של בריאת העולם 'אני אמרתי עולם חסד יבנה'. אברם מתעלה להיות אברהם, מתעלה מעבר לגבולות העולם. עמלו הגדול של אברהם גורם להוסיף אות בשמו ולהפכו לאב המון גויים. רק עם התווספותה של האות ה', הופך הוא להיות הגילוי העמוק של התוכן של בריאת העולם, אותה מהות של חסד עליון שהוא היסוד לבנין העולם. מתוך גדלות זו דווקא מוליד הוא את יצחק. 'אברהם – עם תוספת הה' הוא, דווקא הוא הוליד את יצחק'. מתוך אור חסד עליון זו, שהוא המהות הפנימית של העולם, מתגלה יצחק במידת הדין.

מדוע נזקק העולם למידת הדין בכדי להתקיים?

החסד המספיק לבריאת השמים והארץ אינו מספיק לקיומו של עולם. כדי שהעולם יתקיים הוא צריך להתברר כראוי לחסד הזה, ככלי המותאם ומכוון לגודל החסד. הדין של יצחק הוא בירור היות העולם ראוי לחסד ד'. אמנם 'רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים בדין', אך רצונו של הקב"ה לא משתנה, ומידת הרחמים מקרבת אותנו בצעדים מדודים אל מידת הדין, אל אותו רצון אלוקי עליון. יצחק כל כולו חי את העתיד, כל כולו שרוי בדין העליון המחייב את העולם, עושה אותו חיובי, מגלה את ערכו, מגלה את אמתתו. מאור עתידי זה הוא מלמד זכות על הכל, לא זכות של חסד, לא זכות של בקשת רחמנות, אלא זכות המבררת את עומק השייכות של העולם כולו לרבונו של עולם.

דין זה הוא העומד בתביעתו של יצחק לברך את עשיו. ידע יצחק שיעקב יושב אוהלים, העריך יצחק את יעקב כראוי לברכת אברהם, ולכן כשהוא שולח אותו לשאת אישה הוא מברך אותו שד' יתן לו את ברכת אברהם. "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם'. כשבא עשיו בזעקה 'ברכני גם אני אבי', מתנצל יצחק ואומר לו כי אין לו יותר ברכות. מדוע אין הוא מברך אותו בברכת אברהם? כי ברכת אברהם מלכתחילה שמורה היא ליעקב. ברכת אברהם היא המשך המהות של העולם. כשאנו גרים בארץ אנו מודיעים בעולם את חסד ד', חיים אנו את החסד ומגלים אותו בעולם. הברכה של יצחק היא הכשרון לגלות אף במקומות החשוכים ביותר את הזכאות לקבל חסד זה. ויצחק רוצה לגלות זאת בכל מרחבי העולם. תביעה זו היא צודקת, ולכן הקב"ה מעלים מיצחק את מעשי עשיו, כדי שרצון של ברכה כזה יופיע, כדי שלימוד זכות גדול כל כך יתגלה, ויברך את יעקב. הכישרון הגדול של לימוד הזכות על כל העולם, לא רק החסד, כי אם גם הדין של העולם מתגלה דרך ישראל "ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'. ד' אלוקי ישראל הוא מלך, הוא החסד המהווה את העולם, ומלכותו, הופעת המלכות היא גילוי הדין והשייכות, בכל משלה.

לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאבות 'בניך חטאו', ורק יצחק מסוגל לגלות את הערך וללמד עליהם זכות. לכן כל הבריאה כולה מלאת שמחה בלידת יצחק. יצחק זה השייך כולו לעתיד השלם. 'יצחק – שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא', מוליד שמחה בעולם. תובע יצחק מהעולם להיות קשור לאמונת העתיד, לגדלות העתיד ומשם להרחיב את החיים ולהתאים אותם אל הגודל שלהעמידה מול ד', של ההיפתחות, של ההתאמה, של הגידול הבלתי פוסק, וזו השמחה הגדולה באמת, 'אז ימלא שחוק פינו'.

בכל שבת עת אנו פוסקים ממלאכות פרטיות, אנו עוסקים בהרמת הכל אל הקודש. האכילה ואפילו השינה מקבלים ערך של קודש, הכל מתרחב ומתמלא עונג, מכוחו של יצחק המקיים את העולם, המברר שהרחבת העולם היא הרחבה של הנוכחות האלוקית. ולכן שבת היא שורש השמחה 'וביום שמחתכם – אלו השבתות'.