'באלוני ממרא –  ולמה באלוני ממרא? יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר של בריה. שלשה אוהבים היו לו לאברהם: ענר אשכול וממרא, וכיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא שימול הלך לקחת מהם עצה. הלך אצל ענר, אמר כך וכך אמר לי הקדוש ברוך הוא. אמר לו ענר: בעל מום רוצה אתה לעשותך?! שיהיו קרוביהן של המלכים שהרגת באין והורגין אותך ואין אתה יכול לברוח מפניהם?! הניחו והלך אצל אשכול. אמר ליה כך וכך אמר לי הקדוש ברוך הוא. אמר לו אשכול: אתה זקן, אם אתה תמול יצא ממך דם הרבה ולא תוכל לסבול ותמות. הניחו והלך אצל ממרא. אמר לו כך וכך אמר לי הקדוש ברוך הוא מה תיעצני? אמר לו ממרא: בדבר הזה אתה מבקש עצה?! הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה לך כל הנסים והצילך מן המלכים ואלולי כחו וגבורתו היו הורגין אותך והציל רמ"ח אברים שבך, ומקצת אבר אחד אתה מבקש עצה?! עשה כמצותו. אמר הקדוש ברוך הוא יתברך: אתה שנתת עצה שימול איני נגלה אליו אלא בתחומך הדא הוא דכתיב וירא אליו ד' באלוני ממרא. ' (מדרש תנחומא וירא ג')

למקרא דבריו של ממרא אנו מתפלאים, וכי אברהם לא ידע את כל מה שאומר לו ממרא? וכי אברהם זקוק לעצה? מדוע לא ביקש אברהם עצה על אף צעד מצעדי חייו, ודווקא בשלב של כריתת הברית בבשר הוא הולך להתייעץ? שכרו של ממרא הוא גילוי שכינה דווקא במקומו, ומדוע דווקא זה שכרו על עצתו זו?

שונה גילוי שכינה של פרשתנו מכל גילויי השכינה שלפניו ושלאחריו. כאן מתואר גילוי שכינה שאין בו דיבור, שאין בו תכלית אחרת מחוץ לעצמו של גילוי 'וירא ד' אליו והוא יושב פתח האוהל כחום היום'. אברהם זוכה למדרגה חדשה של גילוי אלוקות, לא לשם משהו, אלא גילוי מצד עצמו, דבקות ושייכות לשמה, עצם השייכות מתגלה במראה הנבואי. המילה ביררה לאברהם ובעקבותיו לכל בית ישראל, שאין ההתגלות האלוקית באה כדי להכשיר את הדרך למשהו נוסף, אלא שכל אותם ציוויים אלוקים הם פירוש והרחבה של עצם הגילוי. ברית המילה שקולה כנגד כל המצוות, ואדם מישראל כשהוא נימול, המציאות החדשה הזו יוצרת אצלו יכולת לגלות את הדבקות שלו באלוקים חיים במלוא חייו, וממילא הוא מצטווה, וממילא הוא זוכה להיות 'מצווה ועושה', כי מתברר לו שחייו מלאי דבקות, וכך כל המצוות הם פירוש והרחבה של הדבקות הקבועה והקיימת בכל מרחבי החיים. הברית היא עצם הקשר, היא התחדשות איכות חדשה של חיים, קומה חדשה הבונה מדרגה חדשה של גילוי נשמה, של גילוי השייכות העצמית בינינו לבין רבונו של עולם.

אך דווקא מדרגה זו מעוררת אצל אברהם תהייה. אברהם אב המון גויים, רוצה לשמוע האם בכל המיית הגויים יש הכשר לקלוט רוח חדשה זו, האם חלילה לא תגרום המילה למרחק מנטאלי ואישיותי כל כך גדול בינו וזרעו לבין כל העולם עד שאותה תביעה של 'ויאתיו כל לעבדך' תיגנז, ואז אותה מדרגת דבקות עליונה המתחדשת עליו הופכת להיות פרטית, אישית, אינטימית, וממילא מוגבלת וחלקית, ואדרבה הברית הזו תצמצם את היחס לאלוקים, יחס חובק עולם. ואכן ענר אומר לו כי הגויים יתמלאו שנאה אליו, ואותו ניצחון מלחמתי גדול כנגד ארבעת המלכים, אותו ניצחון שבירר כי הטוב אותו חי אברהם, אינו טוב חלוש אלא טוב שיש בו תביעה מכל העולם להיות גם מלאי טוב, תביעה המסוגלת לנצח במלחמה על הטוב, אם יש צורך בכך, אותו ניצחון עצמו יתהפך אם ימול אברהם את עצמו, וכתוצאה מהמילה ינוצח אברהם אבינו. אותו מורא גדול שהצליח אברהם להטיל על רשעי עולם אינו נובע רק מנצחונו, אלא אדרבה מתוך הקשר העמוק, האהבה הגדולה שרוחש אברהם לכל באי עולם. כשימול את עצמו אברהם, יתקדם אברהם כל כך עד מצב בו ארבעת המלכים יחושו ששוב אין הטוב שבאברהם נוכח בעולם כולו, ותתפרץ מלחמת רשע, שהפעם תכוון באופן גלוי כנגד אברהם והנהגתו. אשכול עונה לו שאפילו במישור הפרטי של אברהם עצמו, לא יוכל אברהם למול. כריתת ברית בבשר, בגוף כל כך זקן, לא תצליח לרומם את הבשר, וחלילה אות זקן ימות. באותם עצות גילו חבריו של אברהם את חוסר היכולת שלהם עצמם להתרומם ולהיות מוקרנים מהאמת הגדולה העתידה להתגלות באברהם אבינו. רק ממרא נותן לו עצה נכונה, עצה שאינה נוגעת בשאלה כיצד למול, אינה נוגעת ברובד הפרקטי של מה יקרה, אלא במבט העקרוני – כל חייו של אברהם מיוסדים על עקרון חדש בעולם. אברהם מישיר מבט אל התוכן הפנימי אליו הוא נושא את עיניו ועליו הוא מוסר את נפשו, וממילא המציאות החומרית והמעשית כולה מתיישרת על פי מידת האמונה של אברהם בישות הרוחנית. ממרא מחדש כי גם כשמדובר בשאלות של מוסר, של אמון בצדדים הרוחניים של העולם, בשאלה האם העולם יהיה מסוגל לקלוט ולו משהו מהאור החדש המאיר על אברהם, גם שם צריך להישיר מבט לתוכן, למהות, והכלים ייבנו מאליהם. בעצה זו עצמה בירר ממרא שהוא עצמו ראוי להיות מוקרן מאורה החדש של השכינה, אור שאינו בנוי על מגמה מעשית, אור שאינו מתגלה כעומד מעל האדם ומנחה אותו להתקדם בדרך, אור שאינו גורם לאברהם ליפול על פניו, אלא אור בו אברהם יושב פתח האוהל.

כשאנו מתפללים 'אור חדש על ציון תאיר', אנו נתקלים לפעמים בחוסר אמון שלנו בעצמנו, האם נצליח להתרומם ולחוש אור זה, האם המציאות מסוגלת להתרומם ולקלוט תוכן זה, האם העולם כולו לא ייצור נתק מכל מה שבאנו להודיע בעולם, ואנו מתעודדים מעצתו של ממרא, ולאורו של האור החדש משתדלים לבנות חסד גדול יותר, מקיף יותר, המנסה להעלות באופן פנימי את כל הרשע שבעולם לטוב גמור, כמידתו של אברהם המלמד זכות אפילו על סדום. חז"ל אומרים 'היכן מצאתיו לדוד עבדי? בסדום', אורו של דויד מלך המשיח מתגלה דווקא מתוך עומק לימוד הזכות, הנובע מהאור העליון הזה, שראשיתו בברית המילה והתגלותו בימות המשיח.

שבת שלום.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן