" ויאמר ד' אל אברם- ילמדנו רבנו, אדם מישראל מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך? רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה, ורבי יוסי בשם רבי שמואל אמרו: אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכוון ליבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיע ביחוד השם, ויקרא 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד' כל אחד ואחד בכוונת הלב, ואחר כך 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וכשמתחיל 'ואהבת', רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב, שכך כתיב 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'…" (תנחומא לך א')
נראים הדברים שלא לחינם המדרש מקדים לפרשתנו, פרשת ההליכה, את ההלכה על ההבדל שבין הפסוק הראשון של שמע ישראל לבין שאר הפרשה. ההבחנה בין היראה המאפיינת את הפסוק הראשון לאהבה המאפיינת את המשך הפרשה, מתגלה בשפת הגוף. העמידה היא סוג של השקטה של סערת החיים, זו התכווננות להקשבה, לשמיעה, ל'שמע ישראל', ליכולת שלנו לעמוד נוכח הגודל האלוקי ולהתכלל בו. המדרגה הראשונית של יחוד ד' היא המדרגה של היראה, התכללות כל העולם כולו בשמו של מלך מלכי המלכים. במצב כזה אין מקום לתנועה, אין מקום להליכה. אך איננו נשארים רק בפסוק זה, אנו ממשיכים וקוראים 'ואהבת את ד' אלוקיך', עזה היא האהבה, והיא חותרת להתגלות בכל רבדי החיים. האהבה יוצרת תנועה, יוצרת רציה, יוצרת מצב בו אדם חפץ לגלות בכל מרחבי אישיותו ובכל החיים כולם את הקשר בינו לבין רבש"ע, צור חלקו ולבבו. כשמתחיל 'ואהבת', רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב.
את אברהם אנו פוגשים כ'אברהם אוהבי', כמה אהבה אוהב אברהם את רבונו של עולם, כמה אהבה הטביע אברהם בנו. אנו מצטווים 'ואהבת', רק בגלל שאכן יש לנו יכולת לאהוב, יש לנו יכולת למלא את כל החיים בגילויי האהבה הגדולה. יכולת זו נבנתה בנו מכוחו של 'אברהם אוהבי'. עמל התורה שלנו 'ושננתם לבניך ודברת בם', הוא גילוי של אהבה, עמל התפילה שלנו 'ולעבדו בכל לבבכם'- הוא גילוי של אהבה. אך גם לתורה וגם לתפילה יש הקדמה, יראה. לפני התפילה אנו אומרים 'ד' שפתי תפתח', אנו מבקשים שהתנועות שלנו לא תהיינה רק שלנו, אלא 'ד' שפתי תפתח', האהבה שלנו תביע את היראה, את ההתכללות שלנו באור אין סוף, את ההיפתחות שלנו להיות רק גילוי של רצון ד'. לפני לימוד התורה היה רבה יושב באימה וביראה. הלימוד והתפילה הם גילויי אהבה, כשם ש'בכל דרכיך דעהו' היא הביטוי החי והמלא של האהבה. כל גילויי החיים האלה מתחילים מהרחבה לאין קץ, הנובעת מהיראה העליונה.
אברהם מצטווה 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך', ההליכה הזו היא תולדה של אהבה. המעבר לארץ ישראל, הוא מעבר למקום בו אפשר לגלות אהבה בלי גבול, לגלות אותה לא רק בחיי רוח מופשטים כי אם גם בגוף, גם באדמה, בכל תנועה ותנועה. והדרך לגלות את האהבה היא ההליכה המתמידה. אך לפני ההליכה יש עמידה, יש רתת וזיע, יש יראה גדולה. התורה מגלה לנו את פני האהבה אשר לאברהם, אבל אהבה זו אינה מסתפקת רק בממד האהבה הגלוי. מהלך הוא אברהם 'הלוך ונסוע'. מה טיבה של הליכה מתמדת זו? מדוע אינו מוצא מקום, מנוח לו, לשרה ולכל הנפש אשר עשו בחרן? כיצד הוא מתמודד עם הליכה ללא מטרה מובחנת, אלא 'אל הארץ אשר אראך'? כשמגיע אברהם לארץ, 'ויהי רעב בארץ', מושא החפץ והגעגוע מתגלה כבלתי אפשרי, ואברהם עובר למצרים. כיצד ניתן לפענח התנהגות זו, מדוע אין הוא מתפלל לקב"ה שיסיר את הרעב? אברהם מגיע לאהבה מתוך היראה. אין הוא משועבד לגילוי כזה או אחר של אהבה, הוא חפץ בגילוי הדבקות, אבל אינו מותנה בגילוי, הוא חפץ בארץ ישראל אך אינו משועבד לה. כזו היא אהבה הנובעת מיראה. אין אפשרות להתגבל בצורה אחת ובאופן אחד של אהבה, כל גילוי הוא חלק מתנועה גדולה יותר, כל נטיעת אוהל והקמת מזבח, הם קצה קרחון של אהבה גדולה ומתרחבת לאין גבול. ההתרחבות הזו היא ההתאמה המוחלטת לחפץ ד', התאמה הנובעת מעומק היראה הקודמת לאהבה. ולכן כשיש רעב בארץ מקשיב אברהם לחפץ ד' המופיע ברעב, ועובר למצרים. מתגעגע לארץ ישראל, חוזר אליה, כשכל כולו מלא רצון, משוחרר מכל העקה, חף מכל הכרח.
בחתונה, שיא הגילוי של האהבה, 'שמח תשמח רעים האהובים', נותן הבעל לאישה טבעת, ברוב קהילות ישראל נהגו לתת טבעת זהב. למרות שכסף מזכיר יותר את הכיסופים, את האהבה, נותנים את הזהב, המגלה לנו את עומק היראה. יש הנוהגים שכל החיים האישה הולכת עם הטבעת, ולא בכדי שידעו שהיא נשואה, אין צורך בכך, ולכן אין צורך, וגם לא נכון לסמן בעל כנשוי. הטבעת לא באה לסמן את בני הזוג מול העולם החיצוני, עצם המחשבה הזו יש בה ממד של השפלת ערך הנישואין, של הנאמנות המוחלטת. הטבעת מגלה את העומק שבין הבעל והאישה. ערכה הוא המצווה המלווה אותה, מעין מצוות 'לך לך', 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו'. ראשית החיים המשותפים היא הזכות להיות 'שכינה ביניהם', להיות מלאי יראה, ויראה זו מלווה את כל האהבה המתגלה בכל תנועות החיים.
בניסיון העשירי חוזר אברהם ליראה, אהבה ותנועה, מולידה יראה שגם היא מלאת תנועה, 'לך לך אל ארץ המוריה', 'ובכל נפשך'. והאהבה והיראה הופכות להיות תוכן אחד, שתי שפות של דבקות גדולה ללא גבול.
שבת שלום