כשאנו סוקרים את שמות החגים אותם אנו חוגגים במהלך השנה, בולט בייחודו חג החנוכה. כל החגים מאזכרים באופן כזה או אחר את הנס שמחמתו אנו חוגגים את החג – חג הפסח, "על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים"[1], חג מתן תורה[2], חג הסוכות – "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"[3], חג הפורים – "על שם הפור"[4]. שמו של חג החנוכה אינו מורה על אף לא אחד מן הניסים עליהם אנו מודים בחנוכה, לא על נס הניצחון של "גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים…"[5], ולא על נס פך השמן.

שם זה אינו רומז במפורש על חנוכת בית המקדש, שהלא חנוכה זו לא היתה אז, כי אם בהקמתו, כמאתיים שנה לפני כן. ואם כך על איזו חנוכה מוסב שם החג?

השיר המפורסם המלווה את הדלקת נרות חנוכה "מעוז צור ישועתי", מאזכר חנוכה, אך אין זו חנוכת המזבח של אז, כי אם חנוכה של העתיד. "מעוז צור ישועתי" – אתה הקב"ה שהוא צור ישועתנו, שהוא נקודת העוז שלנו בחיים, "לך נאה לשבח. תיכון בית תפילתי ושם תודה נזבח." כשהקב"ה יבנה – בעתיד – את בית המקדש, אז לא רק נשבחך אלא גם נקריב קרבן תודה. וכשהקב"ה יפרע מן הרשעים המציקים לנו, "לעת תכין מטבח מצר המנבח, אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח" רק אז יושלם השבח התמידי בשיר על חנוכת המזבח. כנראה שחנוכת המזבח תלויה בהריגת צוררינו. המזבח הינו הופעת הדבקות המתמידה שבינינו לבין רבש"ע. כל עוד יש לנו צוררים, אין הקדושה מופיעה במלואה בחיים, חסרה הופעת הדבקות ללא שום העקה. על כן רק כשהקב"ה יינקם מצוררינו, כשיופיע קידוש ד' באופן בו הוא מנצח את הרשעה ואינו משלים עם קיומם של משנאי ישראל שהם הם משנאי ד'[6], רק אז נוכל לחנוך את גילויו השלם של מזבח הדבקות, קשר החיים של ישראל בקב"ה. החנוכה המדוברת כאן, היא חנוכה אליה אנו מייחלים, חנוכה עתידית.

כל השיר סוקר את תולדות הצלת ישראל מיד הצוררים, כשרק אחד הבתים עוסק ביוונים ש'נקבצו עלי אזי בימי חשמנים', האם רק בשל בית זה, אנו שרים את השיר בעת הדלקת הנרות? אם כך היה ראוי לשיר שיר זה גם בפסח –  "רעות שבעה נפשי ביגון כוחי כילה חיי מררו בקושי בשעבוד מלכות עגלה[7]" ; בפורים –  "כרות קומת ברוש, ביקש אגגי בן המדתא" ואולי אף ביום העצמאות – "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה". מדוע נהגו ישראל לשיר שיר זה דווקא בחנוכה, כשאדרבה, שיר זה מבליט את החסר שבחנוכת חג החנוכה – את הציפייה לבניין ביהמ"ק מחדש.

אכן חג זה, הינו חג לא ברור, לא רק בשל מיעוט הכתוב עליו, כידוע רבי לא הקדיש מסכת מיוחדת לחנוכה[8], וכל הלכות חנוכה מתמצים במספר דפים בודדים בגמרא במסכת שבת[9]. חג זה, שהוא החג הראשון שלא נכתב במקראי הקודש, בתנ"ך[10], לכאורה אינו חג כל כך. אם על פורים מובא שלא לעסוק במלאכה[11], הרי שבחנוכה אוסרים רק מלאכת נשים, וגם זאת רק בזמן ההדלקה[12]. לכאורה אלו ימי חול, כשרק בלילה, עם הדלקת הנרות, הם מקבלים נופך חגיגי. רבים הנוהגים ללכת בבגדי חול בחנוכה[13], מה שמוסיף לתחושת החול של ימים אלו.

ועם זאת, בכל יום מימי החנוכה אנו אומרים הלל שלם, יותר מאשר בימי הפסח, בו אנו אומרים הלל שלם רק ביום הראשון. הרמב"ם בספרו משנה תורה, מרכז את ההלכות הכלליות של ההלל, דווקא בהלכות חנוכה, עוד לפני שהוא מפרט את ההלכות הספציפיות לימים אלו[14] – הלכות הדלקת נרות.  רומז לנו הרמב"ם, כי עיקר שבחו של ההלל מותאם ומכוון לחג החנוכה, וממנו נלמד לשאר החגים והמועדים. 

על חנוכה וחינוך r

מהו חינוך, ומהי חנוכה? מצאנו ביטויים מקבילים ביחס לבית וביחס לאדם המתחנך. ביחס לאדם – "וירק את חניכיו ילידי ביתו"[15] "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"[16], וביחס לבית, פוקדים השוטרים "כי מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו"[17]. מכאן נתפשט המנהג לעשות מסיבת הודיה לקב"ה בעת חנוכת הבית[18]. מסיבת חנוכת בית עושים בתחילת הכניסה לבית. השמחה הגדולה הממלאת את האדם לרגל היכנסו למצב חדש, למעמד נפשי ורוחני חדש שנוצר, מחייבת לשאת את העיניים למעלה ולראות מי כונן כל זאת, ומכאן לסעודת הודיה לקב"ה על הסייעתא מן שמיא לכונן בית חדש.

במסיבת חנוכת בית יש יותר מכך – חנוכה היא מלשון חינוך "מי אשר בנה בית ולא חנכו" מהו החינוך שבבית? רש"י מסביר כי "חינוך לשון התחלה", כלומר תחילת הדיור. אך על איזו התחלה מדובר, האם זו התחלה רק במובן של הראשית, נקודת הזמן הראשונה שבה אנו פוגשים את הבית, ומפגש זה מעורר שמחה גדולה כתוצאה מההתחדשות? בחינוך ילדים אין הכוונה למפגש הראשוני, כי אם לתהליך ארוך טווח הנמשך שנים.[19] "משמעות חנך היא תמיד להכשיר ולהקדיש (בית או אדם) לייעודם הטהור, האנושי והקדוש"[20].

הפסוק המרכזי ממנו למדים את הלכות חינוך, את אופניו, את צורתו ומהותו, הוא פסוקו של שלמה המלך במשלי "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". דגשים שונים נשמעים מהדרכה זו, דגשים המצטרפים והולכים לכדי מסכת שלמה ומקיפה על תהליך החינוך. עיקרו של החינוך הוא בהיות הנער נער. תחום גיל הנערות הוא עניין שיש לענות בו,[21] אבל ברור שעל מנת לחנך צריך שהמתחנך יהיה בתודעת נערות, תודעה שמחד כבר התבשלה והתבכרה אך מאידך עלולה לשינויים. "כי הנטע בעודנו קטן, אדם יכול לגדלו להיות עצמו ישר ולא יהיה עקום, אך אחר שגדל בעקמימותו קשה מאד לתקנו; כן האדם, בעודנו נער, קל להיות גדל בדרך טוב ולסור מן הרע, אך אם הזקין ברשעתו הנְקָלָה בעיניו להניחה?!"[22] אך מהי דרכו של הנער? דווקא עקב היותו בלתי מעוצב, נראית דרכו הבלתי יציבה לאו דווקא ככזו שהיינו רוצים לראותה מתמידה בזקנותו.[23]

לשני גדולי עולם, הגר"א[24] ובעל התניא[25], שני דגשים שונים לגבי תהליך החינוך, שני דגשים היוצרים יחדיו תמונה מקיפה אודות תהליך החינוך, ומפיצים אור על משמעותו. הפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה' מורה כי החינוך אינו על פי קנה מידה חיצוני, על פי אמת כזו או אחרת, כי אם על פי 'דרכו' של הנער. שלמה המלך מורה לנו כי רק אם נחנך את הנער על פי דרכו, לא יסור ממנה לכשיזקין, אך אם נחנכהו שלא על פי דרכו, אף אם היינו נאמנים לדוֹגמה שבבסיסה מונחת אמת, יבעט הלה בדרך חינוכו. הגר"א מוסיף, ש'מבחן התוצאה' בחינוך אינו בזמן הראשון, שהלא בשלבים הראשונים הילד ירא מאביו כמו מכל סמכות העומדת מעליו, אך לכשיעמוד על דעתו שלו, יבעט בחינוך.

האם כוונתו של שלמה המלך עליו השלום לומר שאין אמת, או שהעיקר הוא להפוך את הילד למאושר? כאן אנו מגיעים לשני הדגשים בחינוך – שני 'תרגומים'  עלינו לעשות בבואנו לחנך, אנו צריכים להתאים את התוכן מתוכו אנו שואבים ואליו אנו מתכווננים לרמתו של הילד[26], ועלינו להכיר את נפשו המיוחדת של הילד, את דרכו שלו, בכדי שאותה אמת תופיע מתוכו[27]. בבסיס שתי התפיסות האלה, מונחת תפיסה אחת עמוקה – מקור החינוך הינו רחב לאין קץ, כל נשמה המופיעה בעולם אמורה לחשוף את אותו תוכן מופשט בכליה שלה, ואותו תוכן מופשט מתלבש באינספור מדרגות.   

אין זו פשרה, אין זו רק טקטיקה הנובעת מחוסר ברירה – כביכול סבורים אנו שהיות והילד עדיין קטן, לכן נאלצים להפחית מהאידיאל ולהקטין את אורו – אלא שכל שלב בחיים, הוא שלב מיוחד בהופעת הנשמה, והמזון המיוחד לכל שלב הוא לכתחילה כזה. מה שמתאים לימי הילדות אינו רק חלק קטן מפאזל ענק אותו אנו מרכיבים לכל אורך תהליך החינוך אלא זו הצורה שמתוכה מובע היחס השלם של הנער, על פי דרכו, לתוכן המופשט המהווה את מקורו של החינוך. אב או אם המרגישים שהם עסוקים בבניית 'פאזל' חינוכי, עלולים להתמקד רק בחלק, הם חשים כי רק חלק מהיום עסוקים הם בחינוך, שרק בחלק מהיום ילדם עושה 'דברים חשובים', שרק חלק מהמרכיבים של הילד משמעותיים, ובאופן טבעי יחתרו להגדיל חלק זה. אך לא כך הוא – החינוך מופיע כמכלול בכל שלב, מכלול המתבטא בכל גילויי החיים, גם באותם הנדמים לנו כטפלים ולא חשובים.

דרכו של ילד, היא צורת הופעת נשמתו, אין כאן איזה חוסר ברירה, שאנו צריכים להתחשב עם רצונותיו וכשרונותיו של ילד, אלא אדרבה, הנקודות הטובות שבו מלמדות אותנו לבנות דרכן את האישיות החדשה הזו שירדה לעולם, מתוך ענווה והקשבה גדולה. 

"חנוך לנער על פי דרכו", אך דרך זו בנויה על העתיד, על "גם כי יזקין לא יסור ממנה". חינוך מצייר את העתיד ומזהה אילו מרכיבים ממנו מסוגלים להתבטא בהווה, באיזה אופן ובאיזה סגנון. כל ילד הופך להיות משהו אחר, 'בן מלך' אמיתי, כל ילד מרחיב את העולם הרוחני בגוון החדש אותו הוא מופיע בעולם.

חינוך מקבל את מציאותו של האדם וחותר למצוא בתוכו את כשרונותיו החבויים שעדיין לא מסוגלים לצאת אל הפועל. תהליך החינוך עסוק תמיד ביצירת מצב בו אדם מוציא את כשרונותיו שלו אל הפועל, ולכן כל פעולה צריכה להיערך על פי קנה מידה זה. אי אפשר לצפות שהמתחנך יוציא אל הפועל עכשיו את כל העתיד, כי אם כך אין הוא צריך לחינוך – הוא לא נמצא בהתחלה, אלא בסוף. הצורך בחינוך אינו נובע רק מ'אין ברירה', הילד עדיין ילד, ואם היה אפשר, אם הדבר היה תלוי בנו, היינו מעדיפים שיעבור כמה שלבים, ש'נקפיץ' אותו כמה כיתות. אין הדבר כך, הקב"ה ברא אותנו כדי שנביע בכל שלב את אור ד' בצורה המיוחדת לו.

לכן עיקרו של החינוך אינו בכפיה כי אם בהקשבה, בענווה, בהכשר האדם להוציא מן הכח אל הפועל את יכולותיו. אמנם חלק מהחינוך הוא יצירת היררכיה של סמכותיות, על מנת להרגיל את הילד להקשיב לחיים הגדולים ממנו, על מנת להרגיל את הילד לתפיסה שהוא אינו מרכז העולם אלא אחת ההופעות שלו. לסמכותיות כזו, שאינה נובעת מאגו, אלא מראיה נכוחה של המציאות השלכות רבות ליצירת בטחון לילד מצד אחד, ומצד שני ליכולת האמיתית שלו להתמודד עם החיים האמיתיים ובמובנים מסוימים גם ליראת השמים שלו. אין 'מבחן תוצאה' מיידי לחינוך, אומר שלמה המלך, אלא רק בזקנה, לכשלא יסור מהחינוך, נוכל לראות את פירותיו.[28] לכן עיקרו של החינוך מתבצע בנחת, בסבלנות, בנתינת מקום אמיתי לפריחה, להוצאה שלווה של כוחות החיים.

זו גם המשמעות של חנוכת בית. כשאדם נכנס לבית, אין זה סיומו של תהליך אלא תחילתו. בניין הבית הוא מעין הריון, בו נבנים הכלים, בו הם מקבלים יכולות להביע את כל הגודל האצור בהם. כשנגמר בניין הבית, ונכנסים אליו, מתרחשת הלידה, תחילת החיים, כניסת הנשמה לגוף. כאן מתחיל תהליך של חינוך הבית, נשיאת העיניים אל העתיד, אל המגמה הסופית, וקליטת הקווים הנמשכים מהעתיד המרוממים את ההווה. מתוך קליטה זו אנו הולכים ומאירים את המציאות לפי כוחה לקבל טובתה עד שיגיע הבית לערכו בתור בית קדושה, של השראת שכינה. " וזו גם משמעות 'חנוכה' בהשאלה לבית: תחילתה הגבלה ושלילה וסופה פעילות מוגברת. בטרם נתחנך הבית, הוא עומד לייעודים רבים, – אך לא נתייחד לאחד מהם; משנתחנך הבית, הוא נתחנך לייעודו הבלעדי – וכך נתקדש… לא בתכנית חנוכת הבית, אלא בתפילה הראשונה הנערכת בו, מתקדש הבית בקדושת בית הכנסת"[29]

חינוכו של החנוכה r

חנוכה הינו חג של חינוך, חג הנמשך מהעתיד אל ההווה, חג המופיע את אור הגנוז לעתיד לבוא בתוך כלי המציאות[30]. עניינו של החג גנוז הוא, מלובש בימים שלכאורה הינם רגילים, בימים שאין בהם איסור מלאכה, כי חג זה עדיין לא הגיע למילואו, לא נגמרה כל תכליתו. חג זה אינו מופיע כאיזה תוכן מופשט שהתגלה ומאיר את המציאות כי אם כתוכן שהבריק מתוך העתיד אל ההווה ויצר שקיקה במציאות להתקדם הלאה, להתעלות, להתרומם אל אותה מציאות עליונה שנגלתה אך לרגע, האירה את המציאות, גילתה את ערכה, חשפה את יכולותיה הגנוזות, ונתנה לנו כלים להאיר ולרומם את החיים מתוך השייכות העמוקה שיש לנו לעתיד זה.[31]

לכן נס זה לא ניתן להיכתב.[32] כשנס נכתב, הרי הוא מביא לידי גילוי בהווה את הנצח, את הקביעות והקיימוּת. נס שלא נכתב הוא נוגע ואינו נוגע, מופיע מעל המציאות, למעלה מג' טפחים[33], ומאיר את המציאות. לכן כשרבי כתב את המשנה, לא ייחד מסכת לחנוכה. גם כשהגיע מצב של עת לעשות לד' ונאלצו לכתוב את התורה שבעל פה[34], כשחשפו את התבטאויותיה של הנשמה בצורה גלויה במשנה, לא נכתב חג החנוכה, כי חג החנוכה הינו הנשמה, המופשטות, העליונות שאינה מסוגלת להתכנס לתוך מילה כתובה, המגבילה אותה. רבי, שבא מבית דוד, הכיר בצורה מיוחדת את הפער שבין העתיד להווה, ראה את חוסר השלמות של חג החנוכה, את היות החנוכה גילוי עמוק של הנסתר שבחיים, גילוי שיכול היה להתגלות רק על ידי שבט הכהונה, בתור התפרצות עליונה, וממילא לא יכול נס זה להיכתב.

מדוע דווקא חנוכה, הוא חג של חינוך, יותר מכל החגים האחרים? מדוע דווקא חג החנוכה נזקק להארה עתידית כדי להופיע את הישועה הגדולה, יותר מכל החגים האחרים? ומדוע ישועה זו הופיעה בהתפרצות עליונה, דווקא על ידי שבט הכהנים, שנהיו למלכים, ולא על ידי שבט יהודה, מלכי בית דוד?

המקור הרוחני של תרבות הגוף והשכל היוונית r

היוונים ששלטו באותה תקופה בארץ, הכניסו תרבות, שלכאורה נמצאת בסתירה פנימית מתמדת. מצד אחד היוונים הינם המקור הגלוי לפילוסופיה בעולם. במושבותיהם החלו פילוסופים להגות רעיונות, לנסות לחשוף את הכוחות הנסתרים המנהלים את העולם, להטיל סדר בתוהו ובוהו העולמי, להעביר את מרכז הכובד אל העולם הרוחני[35]. מצד שני, היוונים העצימו את פולחן הגוף[36], באיצטדיונים שהקימו, בצורת האסתטיקה האומנותית, בבתים המיוחדים להתעמלות – בתים ופסלים שהם המקור הגלוי לגזירותיהם, והמקור הראשוני למרד החשמונאים ולקריאה מי לד' אלי[37].

אכן לא כל היוונים היו פילוסופים בפועל, אבל מלכות יוון כמלכות, השפיעה על העולם כולו, באופן מכוון, את תרבותה ואמונתה. כיצד מתיישבת הסתירה שבין העצמת הרוח, להעצמת הגוף? כדי להבין זאת, אנו צריכים להעמיק יותר בצורת ההתבוננות היוונית. לא בשאלה מה חשפו היוונים, כי אם בשאלה מהו מקור החקירה שלהם, מתוך אילו מערכות הנחות סמויות מן העין יצאו היוונים, מתוך איזה עולם פנימי ניגשו לחקור את עולם הרוח.

העולם המדעי אותו חשפו הפילוסופים, כפי שהתגבש במהלך התפתחות הפילוסופיה, היה עולם מסודר, הפועל באופן חוקי ומוכרח לפעול באופן זה. הפילוסופים חילצו את העולם ממבוכת הפירוד, מאימת המקריות, ונתנו פשר סיבתי לעולם. אט אט לבש העולם צורה, קיבל העולם משמעות, התאחדו פינותיו. חשפו הם מהלכים נצחיים, חשפו הם את היסוד הקבוע שבמציאות, את החוק שאיננו משתנה.

אך בד בבד עם חילוץ העולם מזרעי הפירוד הטמונים בו, חילצו הפילוסופים את העולם מהרצוניות הטבועה בו, מהספונטאניות, מהחופש. הם יצרו עולם קבוע, שבאופן מהותי אינו משתנה "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת"[38], הם יצרו מין הווה נצחי, הווה שאינו משתנה, כמו צילמו את המציאות ברגע אחד על כל עומקיה וקיבעו צילום זה, כמו רגע זה הוא האמת של המציאות שאינה משתנה לעולם.

מה מקורה של תפיסה זו? יש כאן השלכה לא מודעת מהעולם שלנו אל העולם הישותי, איזה מעבר בלתי נראה מהסובייקט הקולט, לאובייקט הנצפה, מהאפיסטמולוגיה אל האונטולוגיה, טשטוש תחומים היוצר מצב בו העולם והצופה נראים כביכול כשני אובייקטים נפרדים, אך באמת דווקא הסובייקט הוא התוחם את גבולות העולם ומשליך מזווית ראייתו את תפיסתו הפנימית על העולם, שחוזר אליו ומעצים את תחושותיו הבסיסיות. זהו כח מדמה רוחני עמוק, המדמה מתוך הנגלה אל הנסתר, מתוך הנראה אל הסמוי מהעין, ואינו מסוגל להקשיב גודל, אינו מסוגל לעכל מציאות שאינה נצפית בעיני רוחו[39], כי כל ציור כזה מחזיר את הפילוסוף אל אותו עולם קודם בו המקריות שלטת, שעל כן הוא משתחרר ממנה.

זהו היסוד של העצמת הגוף, העצמה הבאה מציור דמיוני אסתטי, שמכוחו סגדו היוונים לגוף. ציורים אלו נובעים מכח המדמה שמתחיל ביש ההווי ובו הוא מסיים. כח דמיוני זה מעצים את ההווה. כשהוא מתלבש בפילוסופיה, הרי שהשכל מוסיף לו את מימד הנצח, אך זה נצח הסגור במסגר ההכרח, סגור במסגרי הסובייקט, נתון בתוך הווה מתמשך לאין קץ ולא מסוגל להשתחרר ממנו.

האטמוספרה של תקופת בית שני r     

היוונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת בית שני. דורו של בית שני מתאפיין בהעמדת מרכז התודעה בעולם הפרטי, חסרה הייתה לו אטמוספרת החיים של הדבקות האלוקית. בבית ראשון, עם כל הכשלונות שהיו בו, הייתה נבואה, היתה השראת שכינה, בניין החיים היה מובנה על גבי תחושת השייכות החיה לאלוקות[40]. בבית שני היה נתק. העליה המועטת שהותירה את רוב ישראל בחוץ לארץ, יצרה מצב של מיעוט בהשראת שכינה. העלמת יצר הרע של עבודה זרה[41], יצרה תודעה בה החיים הממשיים, הרגילים, מנותקים מהשראת שכינה. וכך, על מנת ליצור מוטיבציה לעבודת ד', התחילו רבים לעבוד את ד' על מנת לקבל פרס בדמות גן עדן או עולם הבא. זה היה טבע החיים הרגיל עד כדי כך, שאנטיגנוס איש סוכו נתבע על ידי חז"ל להזהר בדבריו, ולא לתבוע בהמון את העבודה שלא על מנת לקבל פרס[42].

במצב כזה, עבודה המציירת את התועלת בעתיד הרחוק, בעולם הבא, אינה מסוגלת להעמיד עמדה מול חיי ההווה אותם מציעים היוונים. היוונים הציבו תכליות קרובות, או בהתענגות החושים, או בהתמכרות לשכל. שניהם נובעים מאותו מקור דמיוני המעצים מרכיבים הנמצאים בהווה.

שלוש גזרות גזרו היוונים: גזרו לבטל את המילה, גזרו לבטל את השבת וגזרו לבטל את קידוש החודש[43]. שלוש מצוות אלו הן מצוות הבנויות על הארה מהעתיד להווה. בעת שנימול אברהם, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה[44], גילה את האור שלמעלה מן הכלים. מאז בריאת העולם נגנז האור הבלתי גבולי בתוך נרתיק, בתוך החמה, וכשנימול אברהם הוציא הקב"ה את החמה מנרתיקה, גילה את אור הגנוז העתידי. המילה מעמידה בתוך העולם הממשי, את היכולת להאיר את העתיד המתחדש ומתוכו להמשיך נשמות. המילה מנוגדת להתמכרות הדמיונית אל עליצות החיים המוגבלים.

השבת היא מעין עולם הבא[45], היא הופעה של הקודש המוחלט בתוך העולם הזה, היא מעמידה עמדה רחבה ומקיפה יותר של חכמה המתעלה מעל כל הפילוסופיה.

בראש חודש אנו מביאים קרבן כפרה על מיעוט הלבנה, על יצירת הפער שבין הדבר מצד עצמו לבין יכולתו להתקבל בחיים, בהווה. הלבנה מקבלת את אורה מן השמש, הלבנה היא סובייקט המואר מהאובייקט, אך הארה זו אינה שלמה, הלבנה נמצאת בפער מתמיד מהחמה. פער זה נובע מאמירתו של הקב"ה ללבנה 'לכי ומעטי את עצמך'[46] אמירה שיצרה מצב בו יש פער בלתי ניתן לגישור בין הסובייקט לאובייקט, מהדבר כשלעצמו לבין קליטתנו אותו. בכל ראש חודש, אנו מגשרים על הפער המתגלה בחיים בהשבת החיים אל מקורם מתוך שפע הדבקות המתגלה בקרבנות.

את זאת לא יכלו היוונים לסבול, ולכן הם אמרו אומר לנתק את ישראל מאותה מערכת חיים המביעה יכולות אלו.

מה ניתן לעשות במצב כזה? כיצד נציל את המוני בית ישראל הנגררים אחר תרבות יוון? האם להציב אידיאל קרוב של פרס ותועלת? אם נעשה כך, נעמיד את התורה כעומדת במישור אחד עם תרבות יוון, ותמיד יהיה יתרון לחיי החושים על פני עולם רוחני מופשט[47]. דווקא בגודלה של תורה, בעומקה היקפה ורוחבה, מונחת לכאורה נקודת חולשתה חלילה. אם נציב את אותו אידיאל רחוק, אפילו בצורה של פרס, עולם הבא, שכר מול עונש וכדומה, אין הוא עומד מול מראה החושים ואפילו מול עיני הרוח השטחי. אבל מצד אחר – אי אפשר לתבוע מבני האדם את מה שאין הם מסוגלים, אי אפשר לתבוע מהם עבודה לשמה, בה התכלית מונחת בעצם הקיום, במקום בו השראת השכינה אינה גלויה.

צודק אנטיגנוס איש סוכו, מחכמי אותו דור, בתביעתו לעבוד את השי"ת שלא על מנת לקבל פרס, צודק הוא באבחנה שבאמירה זו מונח שורש ההבדל שבין ישראל ליוון, אך נצרכת התווית דרך על מנת לאפשר לתביעה זו להופיע בחיים. "הכרח הוא לפתוח את סגור הגניזה, אור הגנוז מוכרח הוא לשלח קרני אורו להחיות רוח שפלים, אי אפשר להשאר במעמד נורא מצומצם כזה שהעולם עומד עליו"[48].

הופעת החשמונאים מזרע הכהונה r

לכן צריך הברקה של העתיד, אותו העתיד שבו מונח הטוב במציאות מצד עצמה. העתיד אותו ציירה הנבואה – ללא הצלחה גלויה – בבית ראשון, אבל בכלים של בית שני, בכלים מפותחים שיצליחו לבנות יחס בין ההווה המוגבל לבין העתיד.

שתי צורות יש להופעת העתיד בהווה. משנכנסו ישראל לארץ, עברו הם ממדרגה למדרגה, ממדרגה של חיים בתוך ענני כבוד, חיי עוּבר הלומד את כל התורה כולה[49], ו'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן'[50], ממדרגה של קשר חיים עם הכל באשר לכל, לגילוי חיים בארץ ישראל, להרחבה והפרחה של הממשות הקונקרטית. דור המדבר כולו ציפייה, כולו תקווה לחיים שיופיעו, כולו המתנה לממשות שתפרוץ. דורות הכניסה לארץ מוציאים אל הפועל את מה שנאגר בכח בארבעים שנות מדבר ובארבע מאות שנות גרות בארץ לא להם.

חיים אלו יצרו מצב בו 'אין חזון נפרץ'[51] – כל הופעת העתיד באופן גלוי, כל היחס העמוק אל מה שמעבר להווה, כל היכולת להעמיד מתוך כך חזון, נחסם. חסימה זו אפשרה פריחת חיים של 'איש הישר בעיניו יעשה'[52], אבל יצרה מצב בו אי אפשר היה לפרוץ את המחסום החוצץ בפני החזון מלהופיע.

ערב תחילת בניין המלוכה בישראל, מתחילה להופיע הנבואה. הנבואה היא אחת מצורות  הופעת העתיד. הנבואה אינה מספרת על העתיד, כי אם מזהה אילו מרכיבים מהעתיד כבר חבויים בתוך ההווה, כיצד ההווה מסוגל להתרומם כבר עכשיו אל מדרגות הרבה יותר גבוהות ממה שהוא מכיר בעצמו. הנבואה מאמינה באדם, בדור, במציאות, אף יותר ממה שמאמינים הם בעצמם. הנבואה חושפת את הנצח החבוי במציאות באופן מהותי. היא מתארת בצבעים חיים את אור העתיד, ותובעת מכולנו להתרומם לחיי נצח אלה, להשתחרר מהקטנות, להתיר את מאסר התדמית העצמית הנמוכה, ולמלא את שקיקת הנפש אשר לא תימלא בכל אותו מזון המגיש לה בן כפר-ההווה[53], בהיקף שלם של חיים.

הנבואה מתארת את האמת המונחת במציאות, את האמת בטהרתה, את האמת מצד עצמה, בלי חדירתה אל תודעת האדם, אל חייו הממשיים. ניצלה הנבואה מלהוריד רגליה עד מוות, שלכן נשארו ציורי הנבואה מלאי שגב אלא שלא הצליחו הם לרומם את ישראל. 

החכמה מזהה גם היא את המרכיבים העתידיים שבמציאות, אבל לעומת הנבואה, החכמה חותרת להרחיבם, לגלותם מתוך החיים. "חכם עדיף מנביא"[54], כי הוא חושף את רוח הקודש מליבו[55], מגלה את כל אותה עתידיות מתוך החיים הגלויים.

לחכמה עצמה שתי צורות הופעה, הצורה הגלויה והצורה הסגולית. בדור שבו היוונות נשאה ראש ולא אפשרה להרים את העיניים, לשאת את ההכרה למרום, צריכים לגלות זרם תורה חדש. בדור שבו היוונות חודרת לחיים הישראליים ויוצרת זרמים שאינם מאמינים בשכר ועונש[56], זרמים שאינם מאמינים ביכולות ההכרה להביע את עומק חפץ ד'[57], אז צריך לחשוף את נשמתה של התודעה, את רוח החיים המחיה את התודעה, רוח שתחשוף כי אין התודעה עולם העומד בפני עצמו, האומר את האמת של המציאות, הקובע את גבולותיה, אלא שפה, צורת גילוי, של עולמות רחבים לאין קץ.

מלכות בית דוד, שרבי יהודה הנשיא בא מזרעו, מתפתחת על בסיס הולכה מההווה אל העתיד. זיהוי המרכיבים העתידיים במציאות והולכת המציאות מתוכם. בלתי אפשרי היה לעשות כך באותו הדור שהתמכר כל כך למסגרי ההווה, דור הבוטח באדם, שבהירותו נובעת  מצרות אופקיו ולא בוטח בד' מרוב גודלו[58].

הכהונה היא אחד המקורות של התורה שבעל פה "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא"[59]. מה מיוחד בכהונה? מהו האופי המיוחד, המלאכי, אותו מודיעה הכהונה בעולם? הכהנים מצווים לא להיטמא למתים[60]. הכהנים מביעים בחייהם את אי ההשלמה עם המוות. המוות נובע מחוסר היכולת להביע בחיים המוגבלים את תוכן הדבקות הבלתי גבולי. באה הכהונה ומודיעה, הן אמנם מצוי הוא המוות בעולם, אך לא מהמוות נגזור אומר על החיים, לא מהמוגבל, הכלֶה, נסיק מהו ערך החיים. לא נחיה את חיי ההווה ובהם נראה את שלמות הכל, כי אם נביע בחיינו את האמונה העמוקה בחיים בלתי גבוליים, את נצח ישראל שלא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם[61]. האמון הגדול בחיים, אינו מצייר עתיד רחוק, אינו מצייר עתיד גנוז, כי אם מגלה שחיי ההווה הממשיים הינם חלק מעתיד זה, הינם הופעת קומה ושלב במרחב כולו. לימוד התורה הכהני, הינו בעל אופי שונה מכל לימוד, מופיע הוא בשפתיים, אף בשפה הגלויה[62], בחיים הגלויים, הפראקטיים כביכול, ואף שם שומרים הם על הדעת, על אותו קישור לכל הגודל הנכמס. מלאכי צבאות ד' הם, מתחילים מהגודל אל הקוטן, ומגלים כיצד אפשר לחיות את החיים הממשיים לשמם, כיצד הערך מונח בהם עצמם, ואין צורך לבקש תכליות רחוקות.  

הכהונה מתחילה מהעתיד אל ההווה ותפקידה לחשוף, לגלות ולהאיר את אותם מרכיבים עתידיים במציאות, ולהכשיר את הדרך למלכות בית דוד[63]. הכהונה המאמינה בחיים, מודיעה לעולם כל הזמן את האמון בחיים מצד עצמם, את האמון בחיים מצד השראת השכינה המתמדת בהם אף אם היא נסתרת.

בדור כזה, שמבעד לכל מחלצות המילים היפות הוא נעוץ עמוק עמוק במסגרי ההווה, נשלחים החשמונאים לשחרר אותנו מעוּלם הפנימי של היוונים והיוונות. החשמונאים מודיעים שהחיים שלנו נעוצים במרחבי העתיד החפשי, אבל עתיד זה הינו רלוונטי לחיים, הינו קיומי הרבה יותר לנפש אדם מישראל מכל עינוגי החיים אותם מציעים היוונים, הרבה יותר מקיף מכל היקפה של הפילוסופיה אותה הם מקנים.

דרך החינוך של החשמונאים r

כיצד החשמונאים עושים זאת? כיצד בונים בעם ישראל אמון בלתי מסויג בעתיד, אמון ברלוונטיות שלו לחיי ההווה, אמון שיבנה חיים עשירים ופנימיים יותר, המובילים אותנו באופן תדיר ממדרגה למדרגה?

השלב הראשון – קריאתו של מתתיהו 'מי לד' אלי'. מתתיהו רואה את המתיוון ניגש להקריב את הקרבן. אין הוא מאפשר לו לעשות זאת, הורג הוא אותו, ומיד פונה בקריאה לכל המוכן להצטרף 'מי לד' אלי'[64]. מה היו תכניותיו המעשיות של מתתיהו באותו רגע? כיצד הוא תכנן להתגבר על המשבר שנתהווה, באופן מעשי?  אין כאן הצבת תכלית, אין כאן הצבת מטרה מוגדרת, אין כאן התווית דרך, כי אם גילוי היכולת לברוא עולם, לא להיות מותנה במציאות. מתתיהו משתחרר מהעולם בו חיים היוונים, אין הוא משועבד לתכתיבים שלהם, אין הוא משועבד ל'סדר היום' שלהם. בשלב הראשון הוא בונה שקיקה מחודשת לרבש"ע, שקיקה שמתוכה תתברר הדרך, ולא דרך שמתוכה תתפתח השקיקה. השקיקה לד' היא מקור הכל, קרבת אלוקים היא המכוננת את החיים. מייד אחרי קריאתו זאת הוא, בניו ותלמידיו יורדים אל המדבר, בלא תכנית קונקרטית למרוד, ללא כל מחשבה מעשית. יורדים הם למדבר וממתינים. המתנה זו משמעותה בניין השאיפה, הצבת עמדה בהירה המכוננת עולם פנימי ישראלי החף מכל עול יווני. מתוך כך ניתן לרדת אל הכרחי החיים, רק מתוך חופש מוחלט יוצאים הם למלחמה. נדמה כי המלחמה נכפתה עליהם כתוצאה מרדיפת היוונים גם אחרי אלה שהסתגרו במדבר[65], ואכן כך היה, אך  מלחמה זו נבעה כתוצאה מהחלטה לעמוד על הנפש, ליצור מצב בו יראת השמים קיומית כל כך עד שאין אפשרות לוותר עליה[66].

השלב השני הוא ההכנות למלחמה. מלחמה זו מעוצבת באופן מיוחד. לפני המלחמה קורא יהודה לבוני הבתים ולמארשי הנשים, לנוטעי הכרמים ולרכי הלבב לשוב לביתם, על פי הכתוב בתורה.[67] לכאורה לוקח יהודה צווי הנאמר במלחמת רשות ומתרגם אותו למלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר. הקב"ה מגלגל מצב, בו אין מלכות ואי אפשר לכוף להלחם[68], עד שכל מהלך המלחמה יוצא אל הפועל  מתוך התנדבות של מסירות נפש. אותה תכונה של 'מי לד' אלי' שהתגלתה מתוך בחירתם של המעטים מתגלמת במציאות מתוך חופש. אותו תוכן עליון מופשט ששורשו הוא העתיד, מתגלה כבעל אמירה משמעותית במציאות, כתוכן המסוגל להלחם על עמדתו ואינו משלים עם הרשעה. החינוך לבחירה, החינוך לחשוף מתוכנו את הכישרונות שלנו על פי דרכנו העצמית מתחיל להיגלות.

השלב השלישי – המלחמה עצמה של מעטים כנגד רבים, גבורת הרוח, האיכות. החשמונאים מבררים כי גבורת הרוח היא העיקרית, כי יכולת הניצחון מתחילה מהמרחב הבלתי גבולי ממנו אנחנו שואבים את החיות שלנו. הטמאים נמסרו ביד הטהורים, והטהורים לא איבדו מטהרתם ומצדקותם[69], האחיזה במרומי הקודש העליון יוצרת מצב ש'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'[70].

השלב הרביעי – השבת המלכות לישראל[71]. מתוך הופעת שלושה שלבים אלו של בירור השייכות של חיי המרחב אל המציאות הממשית, חוזר האמון בחיים ומלכות ישראל שבה לפרוח. מלכות ישראל אינה רק פונקציונאלית, אין לה רק מטרה לסדר חיים באופן שיהיה ניתן לכל יחיד או לעם כולו להביע את מאווייו. המלכות בישראל היא מטרה בפני עצמה, היא צורת חיים שלמה המביאה לידי גילוי את היכולת לחיות את הקדושה בטבע, את החיים השלמים הנובעים מדבקות מוחלטת בד', את החיים השלמים הנובעים מתוך קשר עמוק אל מרחבי העתיד. המלכות בישראל מרימה את העיניים לטווח שהוא מעבר לקיומיות הפשוטה ומגלה, כי שאלות הקיום הפשוטות לא תיפתרנה אלא מתוך שאיבה עמוקה ממעייני הישועה.

השלב החמישי – נס הנרות[72]. אותה עוצמה שהקרינו החשמונאים, אותה אמונה גדולה בחיים דווקא מתוך אור העתיד, יצרה יכולת הרחבה במציאות לקליטת מימדים שאינם מתראים בדרך כלל. הפיכת החיים לבעלי ערך מצד עצמם מחד ובעלי הקשר רחב מאוד מאידך יוצרת תנועה מתמדת של הוספה והתקדמות.

נס בהקשר כזה אינו מצב המנוגד לטבע אלא חשיפת היכולות הגנוזות בטבע עצמו[73]. נס זה מופיע דווקא אחר מעשי ידינו, כלומר אחר שביררנו את ערכו של האדם, את ערך בחירתו, את ערך חייו, את האור הגנוז בכל נקודת הווה. אבל נס זה נובע מתוך מעשי ידינו ממש, מתוך החיפוש שאנו חיפשנו את פך השמן[74], מתוך עומק האמונה והתקווה להדלקת נרות בטהרה. מתוך חיפוש זה הופיע פך קטן, שבאמת לא נצרך כדי להדליק את המנורה, שהלא טומאה הותרה בציבור, וכל כולו של נס לא בא אלא כדי 'להודיע חיבתן של ישראל'[75]. נס זה בא מחד בצורה חופשית, לא מתוך איזה הכרח, אפילו מוסרי, ומאידך לא ניתן לנו לצייר הדלקת נרות בטומאה, כל המלחמה הייתה על הטהרה "טמאים ביד טהורים", כל המלחמה באה לבנות עולם חופשי ממוות, חופשי מחושך[76], אינו מוגבל ואזוק באזיקי מקסם שווא ההווה. השראת השכינה שהופיעה נתנה ערך אלוקי למעשי ידינו, נס המופיע מתוכנו, ונותן אישור אימוץ וחיזוק, לערך המפעל.

נס זה מופיע דרך פך החתום בחותמו של כהן גדול. הכהונה גילתה את השלב הראשון, את היות חיינו בנויים מתוך קשר עמוק אל העתיד, את יכולתנו לייסד ולהאיר את חיי ההווה ולתת להם את ערכם מתוך שאיבה מאור הגנוז העתידי, הכהונה הגדולה מגלה כי החיים כולם הם אלוקיים. הכהונה הגדולה שוללת את המוות שלילה מוחלטת, אפילו במישור המשפחתי, הפרטי, כלומר, לא רק בהקשרים חברתיים כלליים שלול הוא המוות, אלא גם ביחס לקרובי משפחתו של הכהן הגדול[77]. מתוך הגברת חיים מסוגל הוא הכהן הגדול להיות מקורי, "כי אם בתולה מעמיו יקח אישה"[78]. המקוריות אין פירושה רק איזו הבעה סובייקטיבית מבריקה, כי אם יכולת הופעה של חידוש איכותי המופיע דרך אמת מידתו של האדם, שמים חדשים, אופק חדש, מעין בריאת יש מאין. מקוריות זו היא המגלה את עומק הקשר שבין ישראל לרבונו של העולם כולו, היא המגלה שאין החכמה רק תיאור וציור של הנמצא כי אם חידוש ממש המסוגל לפרוץ את מגבלות המציאות[79].

ונס זה מופיע דווקא דרך הנרות. הנרות, הופעת אור דרך כלים, מודיעים לנו בעצם היותם שיש עולם העומד למעלה מן החיים. הנרות מגלים לעולם כולו את הנכמס שבארון העדות אשר בקדש הקדשים[80], מעומק הנשמה אל החיים.

עניינו של חג r

חג זה שלא ניתן להיכתב, מגלה את ערכם של כל החגים כולם. עיתים נדמה לנו כי החגים שיצאו אל הפועל הינם תכני רוח שהופיעו בעבר ומופיעים בהווה, בא חג החנוכה ומברר לנו כי כל כולם של החגים הם הברקות מהעתיד אל ההווה. החידוש בחנוכה הוא היכולת שלנו להיאחז בעתיד, להופיעו מתוך מעשי ידינו, בחכם העדיף מנביא, ולכן נסללת דרך התקדמות איטית מעלה מעלה, קימעא קימעא, כאורה של ארץ ישראל. זהו החג הראשון שנחגג על נס שבארץ ישראל, ולכן דווקא בו יש שייכות עמוקה בין מעשינו להופעת שכינה. לכן השיר מעוז צור ישועתי מיוחד דווקא לחנוכה, שיר זה כולל בתוכו את כל החגים ומאיר אותם באור חדש, אור העתיד, אורו של חג החנוכה.

לכן מופיע חג זה בתור חינוך, התחלת ההתקדמות אל העתיד, התחלת הארת העתיד בהווה כפי יכולת קיבולנו.

יכולת קיבולנו מוגבלת, לכן חג זה מופיע בתוך ימות החול, אין הוא חג שלם, אלא רק הברקה ממנה אנו מסוגלים לקבל. כך הוא תהליך החינוך – אין הוא מופיע תכנים שלמים אלא חושף מבעד לחיים הרגילים את היכולת לגדול ולהתפתח, מתוך מה שהעתיד משתקף בהווה. אך דווקא בקטנות זו מונחת גדלות מיוחדת, החינוך יוצר מצב בו אנו מגלים כי טבעי לו לאדם לקבל לתוך עצמו את אותו עתיד, כי זוהי דרכו, כי אכן הדבר אמיתי לו ומתאים למהלך חייו. כך חג החנוכה מגלה כי אור העתיד מתאים לנו, וגם החול עצמו הוא חלק מאור קדש הקדשים של חנוכה. מדליקים אנו נרות עד שתכלה רגל מן השוק,[81] "אתהלך לפני ד' בארצות החיים… זה מקום שווקים"[82], אנו יוצרים מצב בו ההארה מופיעה גם במקומות היותר נמוכים, אנו כביכול, מורידים את השכינה אל למטה מעשרה טפחים, אל מקום השוק, אל מהומת חיי ההווה ומגלים כי מצילות הסוס קדש לד'.[83]

לכן חג זה הוא הוא יסוד ההלל. הלל עניינו גילוי הילת האור גם בתוך מקומות החושך[84]. ההלל מתחיל מוודאות עליונה של ההילול המתמיד של רבון כל העולמים וחודר אט אט למצבים מסובכים יותר, מצאת ישראל ממצרים עד ל'אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא…"[85]. וגם כשהחושך גובר עדיין ההלל חושף אור מיוחד. דווקא מול יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל[86], אנו אומרים את ההלל. דווקא בימים של חול, בהם לכאורה 'עולם כמנהגו נוהג'[87], אנו מגלים את ערך ההלל, ובפנימיות מתברר כי יהא חלקנו עם האומרים הלל בכל יום[88], בגילוי עומק הדבקות בד' ללא גבולות.

ועומק דבקות זה מתגלה בהדלקת הנרות עת יינטו צללי ערב, ואדרבה, דווקא אז כולנו מהדרין מן המהדרין, איננו כבולים לשום הכרח, אלא מביעים מתוכנו את שמחת המצווה, את שמחת הקשר לרבש"ע והולכים ומוסיפים מיום ליום נרות[89], הולכים ומוסיפים 'עד שתכלה רגל מן השוק'. הרגל המסוגלת לרדת עד מוות, "רגליה יורדות מוות"[90], מתבררת מכח סגולתם של החשמונאים, ומוארת גם היא בהילת הנרות.  

חנוכה חל באמצעו של החורף, בדיוק שלושה חודשים אחרי שנברא העולם לדעת רבי אליעזר, בדיוק שלושה חודשים אחרי כה' אלול בו החל העולם להיבראות. תחילת בריאת העולם הוא הרצון האלוקי לבראו במידת הדין, ומאז אנו אומרים 'היום הרת עולם' היום בו כביכול החל להיווצר ההריון שממנו יוצא העולם אל הפועל בניסן. החורף, הוא הזמן בו הכל גדל בפנים וכלום עוד לא יוצא אל הפועל. דווקא בזמן זה, אמצע החורף, אחרי שלושה חדשי הריון עולם, החל להיות מוכר העובר[91]. זמן זה של חנוכה הוא המעבר מ'רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין' לבין שיתוף מידת הרחמים בדין[92]. זהו השלב בו עוד ניתן לעצב את המציאות, להתפלל עליה למען תהיה נוחה לקבל את העתיד, תהיה מסוגלת להיבנות על פי העתיד ולהתגדל אליה כל הזמן.

[1] על פי משנה פסחים פרק י' משנה ה', מופיע בהגדה של פסח – שם ההקשר מצומצם יותר, קרבן פסח אבל מכאן שם החג.

[2] על פי נוסח תפילת יום טוב

[3] ויקרא כג' מג'

[4] אסתר ט' כו'. גם השמות הנוספים של החגים, חג המצות או חג השבועות מסמנים איכויות מיוחדות ההופכות את הזמן ליום חג.

[5] תפילת 'על הניסים'.

[6] רש"י במדבר יא' לה' "שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם"

[7] "עגלה יפה פיה מצרים" ירמיה מו' כ'

[8] "טעם שנס חנוכה לא נזכר כלל במשנה, לפי שרבינו הקדוש מסדר המשנה היה מזרע דוד המלך ע"ה, ונס חנוכה נעשה ע"י בית החשמונאים שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד, וזה הורע לרבינו הקדוש. ובכתבו המשנה ע"פ רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו." מתוך ספר טעמי המנהגים ענייני חנוכה אות תתמז' בשם הגאון בעל החת"ס. ודבריו תמוהים לכאורה, שהלא נזכר חנוכה במשנה, במסכת ביכורים א' ו', ראש השנה א' ג', בבא קמא ו' ו'. בהמשך המאמר נידונה שאלה זו ומוצעת דרך להבין את דברי גאון ישראל, החת"ס.

[9] מדף כא – כד.

[10] "אמר רב אסי למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים. והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן" יומא כט.

[11] או"ח תרצו' סעיף א' ובמשנ"ב שם

[12] שם תרע' סעיף א' ועיי"ש במשנ"ב שיש למחות ביד מי שאינה עושה מלאכה כל היום.

[13] עיין למשל אוצר החיים, ימי החנוכה , בהערה לאות רעז'

[14] פרק ג' מהלכות חנוכה עוסק בהלל ופרק ד' בהלכות הדלקת הנרות.

[15] בראשית יד' יד'

[16] משלי כב' ו'

[17] דברים כ' ה'

[18] עיין ספר הבית עמוד רעג' שליקט המקורות למסיבה זו

[19] "ופשוט הוא שלא על כל התחלה יאמר לשון חינוך…" חובת התלמידים בהקדמה.

[20] רש"ר הירש בראשית יד' יד'

[21] עיין למשל קידושין ל.

[22] רבינו יונה אבות א' יד'

[23] ואכן במנורת המאור פרק יא' לומד כי פסוק זה הינו אירוני, אם תחנך את הנער על פי דרכו יהיו התוצאות שגם כי יזקין לא יסור ממנה. אבל חז"ל הלומדים מפסוק זה את הלכות החינוך ראו בפסוק הדרכה לחינוך הראוי.

[24] בפירושו למשלי שם.

[25] הקדמת התניא חלק שני.

[26] "הנה מדכתיב על פי דרכו משמע שאינה דרך האמת לאמיתו וא"כ מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנה…" תניא שם. שם הוא ממשיך לבאר שיש שני מיני אהבה, עליונה ותחתונה, ואת התחתונה צריך לחשוף בילד באופן שגם כשיזקין היא תהיה הבסיס לכל התקדמותו.

[27] "כי האדם אי אפשר לו לשבור דרכו, כלומר מזלו שנולד בו… אז על זה ניתנה הבחירה ביד האדם, שיוכל לאחוז במזלו לאיזה דבר שירצה להיות, או צדיק, או רשע, או בינוני… וזה שכתב חנוך לנער על פי דרכו – דרך מזלו וטבעו כן תחנכהו לעשות מצוות, ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה, אבל כאשר תעבירהו על מזלו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אח"כ, בעת יוסר עולך מעל צוארו, יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו" – הגר"א שם.

[28] כשגם ראיה כזו מוגבלת, היות והחינוך הוא מרכיב חשוב ובסיסי, אבל ישנם גורמים נוספים כמו מחנכים נוספים, כמו אירועים מכוננים שונים, ובעיקר בחירתו החפשית של האדם.

[29] רש"ר הירש בראשית יד' יד'

[30] בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת, מאמר ב' אות א', ב', ח', יג', טז', יח', כג',

[31] עולת ראיה חלק א' עמוד תלג', שיחות הרב צבי יהודה מועדים א' מעמוד 161 סעיף 8, 9.

[32] יומא כט.

[33] למעלה מג' טפחים אינו נחשב מחובר לקרקע. נר חנוכה עצמו מצוה להדליקו למעלה משלושה טפחים – עיין שו"ע או"ח תרעא' סעיף ו' ומשנ"ב סקכ"ו

[34] גיטין ס.

[35] בנקודה זו ממקד המהר"ל בספרו נר מצוה את המאבק ביוונים "כי מלכות זה הוא כנגד החלק הג' שבאדם כי חלק הג' הוא השכל, שהמלכות הזה היה בו החכמה והתבונה… כי כל עניין המלכות זה שהיו מבקשים החכמה… ולכך היו נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל…" (עמוד יא' ד"ה "ואמרו") וכן רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו רסיסי לילה אות נו' נז' 

[36] בנקודה זו ממקד הרב קוק את המאבק ביוונים בספרו עין איה שבת חלק א' דף כא: ד"ה ת"ר, באומרו על היוונים "שהעמידו לנס את עליצת החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות"

[37] בתחילת ספר חשמונאים מתוארים המתיוונים כבונים גימנסיון בירושלים, בית שבו היו נאספים כדי לעסוק בהתעמלות ובהאבקות, בהיות המשחקים עירומים. בפרק השני של הספר מתואר מאבקו של מתיתיהו ביהודי המתיוון שהקריב לפסל.

  [38] קהלת א' ד'

[39] עיין כוזרי מאמר ראשון פיסקה יג'

[40] לגבי בית ראשון ושני עיין אורות קה' – קטו', מאמרי הראיה עמוד 4-7

[41] יומא סט:

[42] אנטיגנוס איש סוכו אמר (אבות א' ג') "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק (תרגום הרב שילת עמוד קלב') "ולפי שידעו החכמים עליהם השלום, שזה העניין קשה מאד, ואין כל אחד משיגו… ותפסו על אנטיגנוס איש סוכו על שפירש בהמון מה שפירש ואמרו בזה 'חכמים הזהרו בדבריכם' (אבות א' יא')"

[43] עיין אבודרהם תפילת על הניסים בחנוכה

[44] רש"י בראשית יח' א' ד"ה כחם

[45] זמר 'מה ידידות לליל שבת קודש

[46] חולין ס:

[47] בשאלה זו עסק בהרחבה בשו"ת משנה הלכות חלק ח' סימן רמז'.

[48] אורות הקודש חלק ב' עמוד רפט' ובהמשך שם "אמנם השאיפות היותר עליונות לא ידלגו שום דרגה, הכל צריך להתבסם על ידן ומהן. כשרוצים לתקן הכל, כשרוצים להכשיר את נשמת כל היש לעדן עליון שבעליונים, צריכים לתקן את המידות האנושיות כולן, צריכים להכשיר את חיי הפרט וחיי החברה בהכשר הראוי.."

[49] נידה לא.

[50] על פי מדרש תנחומא בשלח כ'

[51] שמואל א' פרק ג' פסוק א' ובמפרשים שם

[52] שופטים כא' כה'

[53] עיין קהלת רבה ו'

[54] בבא בתרא יב.

[55] רמב"ן שם

[56] תלמידי תלמידיו של אנטיגנוס ייסדו את כתות הצדוקים והבייתוסים שלא האמינו בעולם הבא ובשכר ועונש.

[57] מאמרי הראי"ה עמוד 177-181

[58] עיין רמ"ד וואלי תהילים קיח' ח' ט'

[59] מלאכי ב' ז'

[60] ויקרא כא' א' – ד'

[61]  על פי שמואל א' פרק טו' פסוק כט'

[62] עולת ראיה חלק ב' עמוד סו' ד"ה 'נצור'

[63] זו היתה התביעה מהם, עיין רמב"ן בראשית מט' י' "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי הם היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול… בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד". ואפשר כי הם הרגישו כי עוד לא הגיעה השעה, כי עדיין לא פג תוקפה של גלות, עיין למשל שיחות הרב צבי יהודה מועדים א' עמוד 142 ועמוד 146 פיסקה 14

[64] על פי ספר חשמונאים א' פרק ב'

[65] ספר חשמונאים א' פרק ב'

[66] עקרון זה מובע במאמר 'ובחרנו בחיים', לנתיבות ישראל עמוד קס'.

[67] ספר חשמונאים א' פרק ג'

[68] בסוגיה זו האריך הרב גורן בתורת המועדים עמוד 165 – 183 "…כעת תתברר היטב כל הבעיה העיקרית שלנו למה החזיר יהודה  המכבי מעורכי המלחמה שלו את הפטורים מכך עפ"י התורה רק במלחמת הרשות, הרי מלחמתו היתה מלחמת מצוה כעזרת ישראל מיד צר. התשובה לפי האמור מובנת איפה מאליה, שלא נקבע שבמלחמת מצוה הכל יוצאין אלא כאשר הגיוס והיציאה למלחמה היא בתוקף צו מלכותי המחייב את כולם…" (שם עמוד 183)

[69] "מה הוא היפך הטבע בזה עד שנייחסם בשם ניסי, כי גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים היפך הטבע אבל בג' דרגות הללו (-טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך) מה היפך הטבע יש בו? ואמר שזאת היה תוך דרך ניסי אשר במצור ובמצוק כזה ח"ו, אשר היה גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, שהם היו הגיבורים ורבים, ועל כל זה לא רפו את עצמם וחיזקו ידיהם בתורה עד שנשארו טהורים וצדיקים ועוסקי תורה, זאת ממש אך דרך ניסי" אמרות טהורות מהרש"ש מאמשינוב, מהדורת תשס"ח עמוד כט'

[70] תהילים כג' ד'

[71] רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג' הלכה א'

[72] רמב"ם שם הלכה ב'

[73] אורות עמוד כט'

[74] שבת כא:

[75] פני יהושע שבת שם

[76] "וחשך – זו מלכות יוון" בראשית רבה ב' ה'

[77] ויקרא כא' י' – טו'

[78] שם טו'

[79] עיין אורות הקדש א' א'

[80] עולת ראיה א' עמוד קסז' 'ודמן'

[81] שבת כא:

[82] יומא עא. עולת ראיה ב' קכב' "חיים שיש בהם"

[83] זכריה יד' כ'

[84] עולת ראיה א' קצז' "המהולל"

[85] תהילים קטז' ג'

[86] בראשית רבה ב' ה'

[87] ע"ז נד:

[88] שבת קיח:

[89] כדעת בית הלל שהלכה כמותם. ודעת בית שמאי שפוחת והולך, כי העתיד הולך ונמסך במציאות, שלכן מתחיל בהברקה גדולה עד שכמעט ונעלם, העתיד וההווה מתאחדים.

[90] משלי ה' ה' עיין סידור הגר"א אמרי שפר בברכת מתיר אסורים וברכת המכין מצעדי גבר.

[91] יבמות לז.

[92] רש"י בראשית א' א' "ברא אלהים"