שבחו של אדם – לפרשת נח

"… שאין אומרים שבחו של אדם בפניו. ראב"ע אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו שכן מצינו 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה' ושלא בפניו הוא אומר 'אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' "

ספרי במדבר ק"ב

מדוע אין לומר שבחו של אדם בפניו? מדוע מקצת השבח ניתן לומר? כשאנו למדים זאת מפנייתו של רבון כל העולמים לנח הצדיק, אין אנו יכולים להסתפק בהיגד מוסרי כגון הצלה מגאווה, עידוד וכדומה. פנייתו של הקב"ה לנח, היא הסבר מדוע נח ניצל. נח ניצל אך דורו לא ניצל. השיבו הקב"ה לנח ואמר לו: זקן אחד יש לי בארץ, וצדיק גמור הוא, ואין לי רשות להוריד מבול לעולם עד שיפטר מן העולם. אמר לפניו: רבש"ע ומיהו הצדיק? אמר לו מתושלח זקנך.  (א"ב דבן סירא). זכותו של נח הצדיק לא היתה מספקת כדי להגן על העולם כולו. זכותו הספיקה להותיר את הגרעין הבסיסי של העולם, לכנס אל תוך תיבה אחת את כל גווני החיים אשר במציאות ולשמר אותם באופן שיפרחו, יפרו וירבו אחרי המבול. המבול טיהר את העולם ושינה אותו ועד שלא בא המבול היו הטמאים מרובין מן הטהורים. רצה הקב"ה להרבות את הטהורים ולמעט את הטמאים, קרא לנח ואמר לו הבא לך אל התיבה מכל בהמה טהורה שבעה שבעה. (פרקי דרבי אליעזר כ"ג). נח מצליח להפוך את טבע העולם, לעולם שאינו נקי לחלוטין מן הרע, אבל רובו טוב. המפגש שלנו עם עולם הטבע והחי חושף צדדי טהרה מרובים. נח ניצל בזכות היותו 'צדיק', למרות שיודעים אנו שהיה גם 'תמים'. רק את חלק השבח הזה אומר לו הקב"ה.

צדקותו של נח מחזירה את העולם אל ראשיתו, אך לא רק 'חושך על פני תהום', לא רק ארץ שטופת מים, אלא תיבה קטנה משמרת את החיים ועמלה לטהר אותם. המילה העברית שבח נושאת בחובה שני כיוונים מנוגדים – מחד שבח הוא תוספת ושכלול, כמו 'שבח כלי', ומאידך הוא השקטה והנמכה כמו 'בשוא גליו אתה תשבחם', הקב"ה משקיט ומנמיך את גלי הים. המיית האדם והעולם רק כשהיא נשקטת היא מוצאת את נתיבה המדויק לשכלל ולהעלות. תמימותו של נח היא הצד המקיף והשלם של אישיותו. הצדקות צריכה היא להשתלם, הצדקות היא הוצאה אל הפועל של נקודת התום. 'הן צדיק בארץ ישולם'  – הן צדיק זה נח שנאמר 'נח איש צדיק' על ידי שהיה זריז בעשיית התיבה מיד נשתלם (תנחומא ישן נח ג'). עשיית התיבה, ריכוז החיים אל מהותם הפנימית, ריכזה את גילויי צדקותו של נח, עד שהפך דומה לבוראו. למה נקרא שמו צדיק? הואיל וזן את בריותיו של הקב"ה נעשה כבוראו כעניין שנאמר 'כי צדיק ד' צדקות אהב'  (שם ד'). על האדם למצוא את השבח בכוחותיו שלו, ולכן אין אומרים לו שבחו, אין מנתבים לו את דרכו אלא משאירים זאת לבחירתו החופשית. אותה המיה פנימית, ערגה וכיסופי נשמה, מחפשת את דרכה, מתייסרת לעתים, אך היא הסוללת את הדרך המדויקת, הנאמנה לעצמיותו של אדם ולהקשבתו את מהותו הפנימית, לצלם אלוקים שבו. גם אם אומרים שבחו, הרי אומרים את 'מקצת השבח', נותנים את הכיוון הכללי בו יש להתמקד, מדגישים את צד הבחירה שכבר קיים ולא את כשרון התום הסגולי.

תמימותו של נח מתגלה במה שנח יצא מהול (אבות דרבי נתן ב'). ההיקף השלם של נח, יצר מצב בו לא היתה ערלה מכסה, בו הגוף עצמו היה קדוש, אך אברהם מצטווה על המילה, 'התהלך לפני והיה תמים'. גם תמימותו של אברהם צריכה השתלמות. ההיקף השלם של נח מועיל לנקודה היסודית של העולם, אך תמימותו אינה מועילה להעלות את הכל וללמד זכות. היכולת להיכנס לעמקי חושך ולהעלות משם אור גדול, היא זו המצילה את העולם כולו. עם כל ברית הקשת שהיתה בענן, הרי שבכל חודש חשוון היו המים שוטפים את העולם למשך ארבעים יום. אתה מוצא אף על פי כן ארבעים יום בכל שנה היו עושין אותן המים רושם בעולם, עד שעמד שלמה, ובנה את בית המקדש, ופסקו אותן מ' יום, שנא' 'ובשנה האחת עשרה בירח בול' מהו בירח בול?…  בירח בול, חסר מ' כנגד ארבעים יום שנפסקו מן העולם. (תנחומא נח) עד בניין בית המקדש הראשון היה חודש חשוון מכונה חודש המבול. העולם אמנם רובו טהור, אך עדיין נוצרה בו בכל שנה התביעה להחזיר את העולם לראשיתו, לאותה נקודה מהותית מכונסת בתיבה שתטהר עוד ועוד את העולם. בית המקדש הראשון שהתעכב חינוכו מחשוון עד תשרי כדי לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם (פסיקתא רבתי ו'), יוצר, בעצם השלמת בניינו, את היכולת בעולם להתרחב ולהתפשט, מתוך הקשבה מתמדת אל מקורו. הצורך בשכלול התמימות עצמה יוצר מצב אחר של צדקות, יוצר צדקות מקיפה של 'ועמך כולם צדיקים', צדקות המסוגלת להיפגש עם העולם אך לא להיפגם ממנו.

לעומת נח 'איש האדמה', יצחק זורע ומוצא מאה שערים. חודש מרחשוון הוא חודש בו אנו מסוגלים להיות קשובים אל המהות הפנימית ומתוכה להוסיף ולשבח את המציאות, להיות 'מאמין בחי עולמים וזורע'. עילוי זה של תמימות וצדקות יוצר עין טובה המלמדת זכות תדיר. כשהשליש אומר לאלישע, בעת המצור על שומרון 'והנה ד' עושה ארובות בשמים היהיה כדבר הזה', הוא מקטרג אמר להם, לדור הזה הרשע שמעשיהם דומים לדור המבול שכתוב בהם 'ואורבות השמים נפתחו' והוא עושה ניסים?! אמר לו הקב"ה את למד קטגוריא על בני?! 'ויאמר לו הנך רואה בעיניך' מה עלתה לו? 'וירמסו אותו העם בשער'. (מדרש מכת"י).  אנו נזקקים ללימוד זכות כדי לשבח ולהשביח, כדי לשכלל ולתקן, כדי להאמין שכל ייסורי הרוח הלאומיים, כל כולם נובעים משכלול התמימות המחפשת את דרכה בחופש מוחלט כדי להתבטא בצדקות שבפועל. ככל שנרבה בלימוד זכות הנובעת מתוך הקשבה פנימית עמוקה למהות הפנימית, כך נוכל להוסיף עוד ועוד שבח בעולם.

בחירות טובות ושבת שלום!