המלך המשפט – לפרשת שופטים

" 'על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד' …ואין עדות פחות משניים… ובגלל זה העמידו בעלי המשנה: מי מעיד על האדם? קורות ביתו ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידין עליו. מהם קורות ביתו? אלו קירות ליבו, 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר' והעמידו רבותינו מלמד שהתפלל חזקיהו מקירות ליבו. אנשי ביתו – אלו רמ"ח איברים שלו… רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו וכך צדיק זכויותיו חקוקים על עצמותיו ובגלל כן אמר דוד 'כל עצמותי תאמרנה'… ולא עוד אלא שני עדים הם על האדם, עין רואה ואוזן שומעת ובית דין סופר ודן חובותיו. ולא עוד אלא השמש והירח מעידים על האדם כמו שהעמידו 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו' מהו בכסה? ביום בו הלבנה נכסית, ולמה מתכסה? כי כשמגיע ראש השנה יבא הס"מ לתבוע דינו לבניו לפני הקב"ה, והקב"ה יאמר לו שיביא עדים והוא יביא את השמש עימו, ילך להביא את הלבנה והיא מתכסית, באיזה מקום מתכסה? אלא באותו מקום עליו נאמר 'במכוסה ממך אל תחקור' כדי לפייס את הקב"ה על בניו.

י"ז ו'; תרגום זוהר הקדוש ער"ה.

עדות הולכת וחושפת אל מול עולם המשפט את המעשה בצורה כפולה ומשולשת, 'על פי שנים עדים או שלושה עדים…'. עולם המשפט מתבונן על מעשי האדם מתוך הקשר שונה מהשטף העולמי. היכולת לבודד את המעשה ולראות אותו מתוך מבט של בחירה חופשית מוחלטת היא החרגתו מהשטף העולמי. מעשי האדם הנובעים מעומק בחירתו מכים גלים בעולם, נחקקים במציאות, ועל מנת לחשוף אותם צריכה להתגלות נקודת תצפית העומדת מעל רגילותו של העולם. העד האחד מביע את תפיסתו את העולם, אך הוא נתון עדיין בתוך העולם ואינו מסוגל לחרוג ממנו. היכולת לנתק את המעשה מהקשרו הרגיל, לבודדו ולהבחינו כמעשה שכל כולו בחירי, אינה נתונה לאדם הבודד. האדם הבודד עצמו, כשהוא עומד מול העולם, חש הוא ומרגיש כי אין בכוחו לבחור לחלוטין, נתון הוא לזרמים חזקים ממנו, מושפע הוא מגלים המשתברים בשצף מולו. הדין בוחן את בחירתו המוחלטת – את היותו מסוגל לעמוד על שלו, לבחור ולהביע את עצמיותו מתוך רצון חופשי. הקשבת הרצון החופשי ומשמעותו נמצאת בקומה עליונה של האדם, וקומה זו נחשפת באותו אופן בו העד מסוגל לחרוג מסובייקטיביותו של עצמו ולהצטרף לעד נוסף.

גם האדם עצמו מסוגל להתבונן על עצמו, לבוא את חשבון נפשו, ולהבחין את חופש רצונו. קירות ליבו של האדם מעידים בו. שאיפת ההרחבה של החיים, עד שהלב הפועם חש את הגבלתם ובכיסופי נשמה אינסופיים הוא נושא תפילה, היא מעמידה את האדם ביכולת התבוננות עמוקה, לעמוד על אמת חייו ומתוך אספקלריה זו להתבונן על מעשיו. אך לא רק שאיפות הגובה העליון שבאדם מעידות בו, גם צורת ההופעה השלמה, המעמידה את החיים עד תחייתם לעתיד – רמ"ח איבריו – גם היא מעידה בו. המיית הלב אינה חותרת אך למעלה, 'כלתה נפשי לא-ל חיי', כלות הנפש יוצרת מצב של העלאת כל האדם, 'ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי'; 'כל עצמותי תאמרנה'. בחירתו של האדם יכולה להופיע מכלול זה ולחקוק בעצמו את הטוב, ובחירה זו עצמה יכולה להעלים ולהתעלם, עד כדי כך שאבריו מביעים עולם המנוגד להמיית הלב. אלא שבקירות הלב אי אפשר לפגוע, תום הלב נשאר תמיד. העדות נוגעת לגילוי בחיים, בבשר ובגוף.

הדין האלוקי שולח גם הוא עדים –'עין רואה ואוזן שומעת'. עומק המחשבה האלוקית היא הבוחנת את משמעות בחירתו של האדם . היא רואה ושומעת האם את כל כולו של האדם ממלאת התביעה להרבות כבוד שמים, האם כל ליבו של האדם מלא מתביעת 'את פניך אבקש'. בראש השנה המחשבה האלוקית מתגלה בתור מכוננת עולם, מתגלה דרך המאורות המוגבלים יותר, דרך השמש והירח. העולם כולו מתמלא בתביעה של 'קדש את שמך על מקדישי שמך', ואנו חפצים ונתבעים להיות חלק מקידוש השם הנורא הזה. הס"מ חש את החסר שבקידוש ד', רואה הוא שהן אמנם ש'ליבי ער' אך עדיין 'אני ישנה'. חפץ הוא להביא את אור העולם ולגלות את המצוקה שבעולם, את הכיעור והרשע שכל אחד ואחד אחראי לו. השמש מאירה בראש השנה, השאיפות הגדולות המלבבות את העולם קיימות ומפעמות, אך הלבנה מכוסה. בראש השנה עצמו 'אור עולם באוצר חיים', בראש השנה עצמו הלבנה נכסית. אור הלבנה הוא המחיה את רמ"ח האיברים, את הגוף והבשר. ואור זה עולה עד מקום מופלא עד אין חקר. החפץ הפנימי העומד למעלה מהעין הרואה והאוזן השומעת, מתגלה בגוף עם כל סיבוכיו.

ההנהגה האלוקית העליונה, המכוסה, מופיעה דרך 'אורות מאופל אמר ויהי'. תקיעת השופר בכסה ליום חגנו, חושפת את עומק המגמה הנסתרת העומדת למעלה ממבט עולמי, אף זה הרחב, זה המעמיד את הבחירה החופשית כמכוננת את טובו של העולם. גם הבחירה היותר חופשית של האדם היא האופן והצורה בה החופש האלוקי המופלא, העומד למעלה מיכולת חקירה מתגלה.  מתוך 'כבוד אלוקים הסתר דבר' נשמע קול השופר של מתן תורה ואורות עלומים הולכים ומתגלים עד שקידוש ד' על עם מקדישי שמך הופך להיות ודאות עליונה כי 'אתה הוא מלך א-ל חי וקיים', 'כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם'.

שבת שלום.