קללה שבקדושה – לפרשת ראה

" רבי יהודה פתח 'מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי'… פסוק זה אמרה כנסת ישראל למלך שהשלום שלו: 'מי יתנך כאח לי' – כיוסף על אחיו שאמר 'ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם'… בא וראה מה כתוב 'ויאמרו איש אל אחיו' אלו שמעון ולוי שהם היו האחים ודאי בכל, בגלל שבאו מהצד של הדין הקשה ובגלל זה היה רוגז שלהם, רוגז המסוגל להחריב עולם.. בא וראה יש רוגז ויש רוגז, יש רוגז שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה ונקרא ברוך כמו שכתוב 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ'.. (ברכה שנאמרה לאחר מלחמתו בארבעת המלכים) ויש רוגז שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה כמו שנאמר שהוא הנקרא ארור כמו שכתוב 'ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה' 'ארור אפם כי עז'. ובסוד זה יש שני הרים שכתוב 'ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל' למול אלה שתי המדרגות, וזה נקרא ארור וזה נקרא ברוך ושמעון ולוי הם מצד הדין הקשה ומשם נובע הרוגז והקללה לשני הצדדים – זה מתברך וזה מתקלל, אחד ברוך ואחד ארור. כך מצידו של יצחק יצאו שני בנים אחד מבורך ואחד מקולל מלמעלה ומלמטה, זה פרש למקומו וזה פרש למקומו, זה מקומו בארץ הקדושה וזה מקומו בהר שעיר…"

תרגום זוה"ק בראשית קפד.

עניינה של ארץ ישראל, הארץ הקדושה היא הברכה. זהו המצב הטבעי של 'ארץ אשר עיני ד' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה'. הברכה מופיעה בלשון ודאית 'את הברכה אשר תשמעו..'. לעומתה, הקללה מופיעה בלשון ספק 'אם לא תשמעו'. מהיכן נובעת אפשרות של קללה בעם ישראל ובארץ ישראל? מה תפקידה של הקללה בכלל?

ישנם שלושה מצבים ביחס שבין הטוב לבין הרע – יש מצב עליון בו הכל מתלבן ומתגלה אך טוב לישראל ולעולם כולו, יש מצב בו הטוב והרע מתאחדים ויש מצב בו הם מתערבבים. המצב האמצעי – מצב בו הטוב והרע מתאחדים הוא המצב שבעבודת ד' נקרא אהבת ד' 'בכל לבבך -בשני יצריך'. אין תפקידו של הדין הקשה להכניע את הרשעה, זהו רק הצד החיצוני של עבודת ד', זו שהתגלתה באברהם אבינו בעת מלחמתו בארבעת המלכים. האיחוד של הטוב עם הרע הוא המתווה של הברכה מהעליונים והתחתונים. הברכה היא העמדת הרע, הצדדים החסרים והמוקטנים, באופן המאפשר תנועה של יצירת השתייכות עמוקה יותר. הנחש בארירותו גרם למצב בו הרע והטוב מתערבבים – הרע מתבצר בעמדה המקטינה את המציאות, ואינה מאפשרת לעולם לצאת מדימוי הפירוד שבו. הכשרון של הרע לקבע את הקטנות מתגלה ביתר שאת בפירוד. פירוד זה מקטין את המית הלבבות, והטוב עצמו מתגלה בקטנות המקבילה לעולם הרע.

עשיו הרשע חווה את הרע כמציאות עצמית. מקומו בהר שעיר ולא בארץ הקדושה. המצב של ערבוב טוב ורע תובע את ההפרדה המוחלטת שתאפשר להופיע טוב מוחלט עליון ושלם. אך כדי להגיע אל המדרגה העליונה שבה 'כל הרשעה כולה כעשן תכלה', צריכים לגלות את מדרגת האיחוד שבין הטוב והרע. יוסף הצדיק מנחם את אחיו, אין הוא מקבל את 'ארור אפם כי עז', אין הוא מקבל את אפשרות הפירוד הנדמית לעתים כחלקו של עשיו. רוצה הוא שכל הכחות יעבדו יחדיו – בכל לבבך – בשני יצריך, ולהפוך את ישראל להיות נובעים מהלב האחד, מבית המקדש המעלה את כל הרע אל עומק הטוב. הלוויים הזוכים לעבוד בבית המקדש, ושבט שמעון שנעשו מלמדי תינוקות, מגלים את רז האיחוד של הדין הקשה עם עומק הטוב.

כל עוד יש לנו מגע עם חטא אדם הראשון מחמת קלקול הדורות בחטא העגל, בפירוד שבין השבטים, אנו צריכים להופיע ברכה וקללה בחוברת. קללה בתור ערך זמני המגדיל את הטוב, התובע מהעולם בחירה חופשית בחיים שלמים, המצייר את המוגבלות של העולם ומאפשר למוגבלות זו להתרחב ללא שיעור אל הברכה. הלוויים עצמם הם האומרים את הברכה ואת הקללה בחוברת. שני ההרים העומדים ליד שכם, במקום הפירוד הנורא, עומדים הם זה מול זה ומתקנים את החטא. בתיקון זה הם מגלים את ברכתה הנצחית של ארץ ישראל המתגלה ומופיעה מתוך האפשרות של הקללה.

וכנסת ישראל עומדת מול רבון כל העולמים ומתחננת 'מי יתנך כאח לי' – גלה את עומק הנחמה שבקללה. גם בהיותנו בחוץ, בגלות, נתאחד ונגלה את עומק הטוב הכמוס. בני אדום שבאו להחריב את בית המקדש ואמרו 'ערו ערו עד היסוד בה', גילו דווקא בעת החורבן את היסוד – את מפעם האחדות שבתוכנו, ההופך את הרע כחלק ממתווה של התעלות אל הטוב העליון.

שבת שלום

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן