קנאותה של ציון – לפרשת פנחס

" רבי ייסא פתח 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון' היה צריך לכתוב 'את ירושלים' כמו שכתוב 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' מהו 'בזכרנו את ציון'? משל לאדם שהיה לו היכל יקר נאה ויפה, באו ליסטים ושרפו אותו, צער של מי הוא, לא של בעל ההיכל?! אף כאן השכינה שורה בגלות, צער של מי הוא, לא של הצדיק הנקרא ציון ?! וסוד זה מתגלה כמו שהעמידו החברים את הפסוק 'הצדיק אבד' אבד ממש, אף כאן 'בזכרנו את ציון' בזכרנו את הצער שלו.. אמר רבי ייסא מי שמכבד את שמו של קונו ושומר את הברית, זוכה שיכבד אותו אדונו על הכל, מהיכן לנו? מיוסף שכתוב 'וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו'… בא וראה זוכה לכבוד בחייו וזוכה לכבוד במיתתו…פנחס זכה בעולם הזה ובעולם הבא, וזכה לקיום יותר מכל אלו שיצאו ממצרים וזכה לכהונה עליונה הוא וכל בניו אחריו"

תרגום זוהר הקדוש רי"ד.

ספר הזוהר, כל כולו שאיפה אדירה לגאולה ולתקומה, כל כולו גילוי האהבה הבלתי פוסקת והדבקות המוחלטת של כנסת ישראל באביה שבשמים, כשמתוכה של אהבה מתגבר הצער על החסר שבגילוי הדבקות כתוצאה מהחורבן. ירושלים מלווה אותנו תמיד. 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. צורות הופעה שונות יש לירושלים ולבנותיה. בנות ירושלים מלוות את הרעיה בחיפוש אחר הדוד, 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני'. בנות ירושלים מבררות את הנאמנות המוחלטת של הרעיה לדוד, נאמנות המתבררת דווקא מתוך ייסורי הגלות וצער החורבן עד ש'חולת אהבה אני'. ירושלים היא השכינה, שמחד לא זזה מעולם מכותל המערבי, ומאידך היא עמנו בגלותנו, 'והשיב לא נאמר, כי אם ושב וקיבץ'. הקשר הטמיר והנעלם לירושלים, מושך הוא קווי אור מכותל המערבי לחיות את היהודים באשר הם שם, ו'משם יקבצך ומשם יקחך'. לכן אין אפשרות לשכוח את ירושלים. 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי'. זכרון ירושלים הוא זכרון ה'אני' של כל אחד ואחד באשר הוא.

אבל היכולת לשיר נובעת מנקודת ציון. הבכי הגדול נובע מאיבודה של ציון. ההפיכה שלנו להיות עם חי בכל רבדי המציאות, להמשיך חיי עולם לתוך חיי השעה, להטביע בעולם הזה את חותם הרצון החופשי, לראות את פריחת המציאות והטבע כגילוי של 'הדור נאה זיו העולם', זוהי נקודת ציון. השירה היא הבעה במעט מילים את התוכן הכמוס שאינו ניתן להבעה, אבל מתוכן זה אנו שואבים את כל החיות, המשמעות והחיים שלנו. אלו חיי הברית העליונה הקושרים שמים וארץ ומבררים את אחדותם. הבכי הגדול הוא הבכי על אדון ההיכל, על שם הוי'ה שנסתר, 'והוי'ה בהיכל קדשו'.

השאיפה הגדולה עד כלות הנפש לדבקות אלוקית, מופיעה בעולם בריכוז כל הכוחות להופעת העתיד. הופעת העתיד אינה מחלישה את האמון בהווה, אלא מסירה את 'רעשי הרקע' המיותרים, המטים את האדם מלתפוס ולחיות את המכלול כפי מה שמתגלה אפילו עתה. ריכוז זה הוא המאפשר לחיות את ההווה במלואו. חטא אדם הראשון וכל החטאים שבאו בעקבותיו עד ל'מפני חטאינו גלינו מארצנו' מתאפיינים בהסטת מרכז הכובד של הנפש אל ההווה, באופן שאי אפשר להבחין במכלול, כפי שהוא מתחיל להתגלות כבר עתה במציאות. הסטה זו גורמת לחוסר משקל נכון בנפש, בתפיסת האני כהבעה של הקשר מלא שירה ויופי. איבוד הטבע מחליש את הברית, ולכן החיים מופיעים בצמצום 'הדור נאה זיו העולם נפשי חולת אהבתך'. מחלת הגלות מגיעה לשיאה בצער העמוק על איבוד נקודת ציון. זכרון ירושלים המתמיד, מתגלה בשלילת השלילה – אי אפשרות השכחה, אך זכרון ציון מתגלה בבכי, באבלות ובחורבן. ציון היא הברית, היא הגילוי של ערך המציאות, עד שניתן לרכז את כל המכלול באופן שהוא מגלה ומברר את ערכו של ה'עכשיו'.

יוסף ופנחס זכו לחיות את נקודת ציון גם בחייהם האישיים. הקנאות של פנחס, היא ריכוז האהבה הגדולה של כנסת ישראל ודודה, באופן שהברית תסיר את ההטיות של ההווה המרוכז בעצמו, המלא בדמיון של שייכות והעלאה. ברית השלום היא היכולת לתת מקום מדויק לכל כח, ולגלות את חסד הכהונה בתוכו. פנחס זכה לחיים מלאים בעולם הזה ובעולם הבא. כח העתיד הוא הקנאות הגדולה של ציון וירושלים. תביעת הפריחה, תביעת האחדות, תביעת הבניין השלם, תביעת אחדות שמים וארץ, תביעת דעת אלוקים משוכללת, המביעה את השלום האמיתי בתוכנו, היא הקנאות העליונה, המסירה את הדמע, ומגלה את החיוניות העליונה. 'כה אמר ד' צבאות, קינאתי לציון קנאה גדולה וחימה גדולה קינאתי לה. כה אמר ד' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים עיר האמת והר ד' צבאות הר הקודש'. הקנאות האלוקית משיבה את ירושלים למקומה הטבעי, מתוך מה שרבונו של עולם שב אל ציון.

ביום השבת מתגלה מעט מזעיר מצפיה עליונה זו ולכן דווקא מתוך תביעת שמחת בנין שלם, אנו מתמלאים שמחה, 'ביום השבת קודש שישו ושמחו'. רואים אנו את מחלת האהבה כביטוי של גודל, כמקום כמוס בו שאיפת חיי הקודש ושמירת הברית מופיעה ללא הרף, ומובטחים אנו בגאולה שלמה. 'כה אמר ד' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה'.

שבת שלום