הרהורים ליום העצמאות הע"ד
| בברכת המזון אנו מברכים ארבע ברכות – שלוש מדאורייתא והאחת מדרבנן. הברכה הראשונה היא כללית- הודאה על 'הזן את העולם כולו' 'אותנו ואת העולם כולו' ועומדת מעל הזמן, מלאת וודאות 'כי לעולם חסדו' ולכן 'לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד'. המבט הכולל העולמי הזה מגלה את 'בעבור שמו הגדול'. כשם שהגאולה היא 'למען שמו' כך התזונה היא מתוך שמו הגדול. החסד האלוקי המקיף כל יוצר מצב בו צרכי האדם והעולם ניתנים על ידי הקב"ה וכך גם הגאולה היא חלק מהכרח עליון זה של הופעת שמו הגדול. בשלב הזה אנחנו חלק מהעולם כולו. הברכה השניה עוסקת בעם ישראל וגם היא מלאת הודאה על הארץ. נחלת הארץ קודמת ליציאת מצרים, קודמת לברית המילה ולתורה. ברית המילה מאפשרת את גילוי הנחלה, התורה מאפשרת את הקיום בארץ וכל משמעותה של יציאת מצרים היא 'והבאתי אתכם אל הארץ' כל ייסורי מצרים היא כדי שהארץ תתקיים בידינו 'במה אדע כי אירשנה'. כדי לגור בארץ צריך לתקן את חטא אדם הראשון התורה עץ החיים, והמילה מחזירה אותנו אל המצב של לפני החטא. מתוך זה מתברר ערך החיים בעצמם. 'חיים חן וחסד'. אם בברכה הראשונה החיים הם נקודת המוצא הרי שכשמגיעים אל הארץ מתבררת נקודת החיים עצמה כמתת אלוק. כאן שמו הגדול מתברך 'יתברך שמך בפי כל חי' 'מברכים את שמך'. כשמגיעים לארץ מגיעים לנקודת החיים העצמית שלנו, איננו רק ניזונים מחסדו של הקב"ה אלא כל החיים הופכים להיות אלוקיים. הודאה וברכה מגלות ודאות על המציאות החיה. והנה הברכה השלישית כל כולה בקשה -מתחילה מבקשה כללית 'רחם נא.. וממשיכה לכאורה בבקשה פרטית 'ונא אל תצריכנו'. הברכה הראשונה רואה את העולם כמקשה אחת, כאחדות אחת עליונה הנובעת מ'ברוך שאמר והיה העולם' – אחדות זו מתגלה על ידי 'גוי אחד' 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד'. תביעת האחדות הזו מגלה אותה בכל העולם כולו ויוצאת אל הפועל ב'תקע בשופר גדול לחרותנו' בכינוס כל הנפזרים. היותנו בארץ היא התחלה של שלילת הגלות. הברכה השלישית היא ההוצאה אל הפועל של הכל – עצמאות. עצמאות הינה הופעה של יחס לקב"ה ללא מתווכים ויחס זה נבנה באמת רק מתוך מלכות דוד, מתוך בניין המקדש, מתוך אורה של ירושלים. אך יחס זה צריך להיבנות בכל אחד ואחד 'לא לידי מתנת בשר ודם'. העצמאות היא כפולה -היא מעבר לעולם של חופש וחרות, ושיבה אל העולם מתוך בחירה. התפילה השלמה אינה נובעת מחסרון שצריך למלא אותו אלא להיפך – החסרון מורה על השותפות העמוקה עם רבונו של עולם. הנביא יחזקאל אומר ואני בתוך הגולה, הרב קוק מסביר האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו, מיהו ה'אני' של האדם – כשאנו פונים לאדם בשמו הוא עונה 'הנני' 'אברהם אברהם ויאמר הנני' מהו שמו של אדם? השם הוא צורת גילוי של מהות שאיננו מבינים אותה עד סופה. ה'אני' של האדם אינו התפיסה העצמית הרגילה של האדם, אלא גילוי תוכן עליון בתוכו. לקריאת שם צריך רוח הקודש כי אין אפשרות לדעת באופן מיידי את ה'אניות' של האדם. ולכן ההתגלות נזקקת לקדושה, לטהרה ולגבורה עליונה. גבורת מסירות הנפש יוצרת את המבט הנכון והמקיף על האני – האני של מוסר הנפש והאני של האומה בכלל. הגבורה העליונההמתלהבת בקרבנו ספוגה מזיו של מעלה, מקובע המהות והצביון של כאו"א. חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ד'. הגאולה היא עמידה על עצמנו, על השם שלנו, שלנו כעם ושלנו כיחידים. יום העצמאות הוא היום בו אנו שבים ומגלים כי ד' הוא מלכנו. כי 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ולכן אנו מגלים כי החסרון הוא גילוי של קשר חי עם האלוקות וקשר זה מתגלה בברכה הנוספת מדרבנן 'הטוב ומטיב' – על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. מתוך עומק המשבר מתגלה ערכו של הגוף. עד שה'אני' עצמו מתגלה לא רק בשם, אלא גם בבשר עצמו שלא הסריח. 'וכל בני בשר יקראו בשמך' היכולת לקרא בשם שמים לומר 'אתה' לומר 'הוא', מגיעה עד עומק הבשר ודווקא שם מתגלה שישראל לא זנח טוב. אוי לנו מטוב כזה, ואשרינו בטוב כזה- ברכת הטוב והמטיב אינה 'שהחיינו' אינה על הטבה פרטית, על מפגש פרטי של אדם עם טוב. הטוב הכללי ביותר מתגלה בכבוד הגוף, ואף אם הוא מתגלה דרך כאב נורא כל כך, אתו אנו מסיימים את המהלך של ברכת המזון – הקשר החי עם רבונו של עולם הקושר רוחני בגשמי, מתגבר עד העמידה על העצמיות ומתגלה בבשר. משנה לשנה מתברר יותר עד כמה זקוקים אנו לאופק כדי לעמוד על עצמאותנו. פרק ע"ד מתחיל ב'משכיל לאסף' צריכה השכלה גדולה להיות בשנה זו. כש'ששאגו צוררך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות' בקרב מועדיך זהו 'בית המקדש אשר נאמר בו 'ונועדתי לך שם'(רש"י) בית המקדש מאחד את ישראל 'שנועדים שם במועדות' (רד"ק). במקום הזה, בנקודת ה'אני' הכי פנימית שלנו, בנקודת החופש המאחדת נס וטבע, שם שואגים הצוררים, שם הם נאבקים בנו. וככל שאנו מתקדמים כך הקריאה בשם צריכה להתברר. אנו שמחים על ילד העונה לשמו, זה שלב בהתפתחות, אנו שמחים על ילד היודע לומר אני, אבל בעם, בעצמאות, בבקשת ה'אני העצמי' צריך להתנער לחלוטין מכל גלות, מכל ציור הבא מבחוץ. וכל זה תלוי בהארת המקדש בתוכנו, בבקשת דוד מלכנו. הצרות האיומות האלה נובעים מחוסר העצמאות הפנימית שלנו. מניסיון לאמוד אותנו בכלים זרים. נפש החיים מתחיל מאחריות האדם לעולם כולו, והאחריות הזו היא של 'אתם קרויים אדם'. אחריות זו מקיפה עליונים ותחתונים. היכולת של הגויים להיכנס לבית המקדש נובעת מחוסר מימוש של האחריות שלנו. ואז מבקש דוד שלמרות ש'קמח טחון' הם טוחנים 'יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות'. הגויים חושבים שיש מקום לדבקות שלנו 'אמרו בליבם נינם (שלטונם) יחד – שרפו כל מועדי אל בארץ'. וחושבים שבאיום הזה יפרקו אותנו מבפנים, את אחדותינו ויפרידו בינינו לרבש"ע. המצב הזה מערבב אותנו- כי אכן החורבן יוצר מצב בו 'אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה'. 'עד מתי אלוקים יחרף צר ינאץ אויב שמך לנצח'. חסרון הנבואה הוא חסרון בגילוי הדבקות, היכולת לחיות בתוך הזמן מתוך מודעות -היא חלק מהותי מהגאולה. אֶל מַעְיַן הַנְּבוּאָה הִנְנוּ נִקְרָאִים, צִחֵי צָמָא אֲנַחְנוּ, אֲבָל מַעְיַן גַּנִּים מְקוֹר מַיִם חַיִּים לְפָנֵינוּ הוּא. הַחֲפָצִים הַטּוֹבִים שֶׁכָּל הַסּלֶת הָאֱנוֹשִׁית מִתְפָּאֶרֶת בָּהֶם, וְשׁוֹקֶקֶת אֲלֵיהֶם, תָּמִיד בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּבְכָל עֵת, מִתְחַדֶּשֶׁת בַּהֲמוֹן חִדּוּשֶׁיהָ, בְּמַעֲשֶׂה וּבְהַכָּרָה, בִּשְׁאִיפָה וּבִנְטִיָּה, כֻּלָּם הִנָּם גַּם חֲפָצֵינוּ, אֲבָל עוֹד עֶלְיוֹן מִכּל, הוּא מַה שֶּׁאָנוּ חֲפֵצִים, וּמַה שֶּׁאָנוּ מְגַשְּׁמִים בַּחַיִּים, מַה שֶּׁלּא יִגָּרַע כּחוֹ גַּם אִם תְּקוּפוֹת עוֹבְרוֹת וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵבִין. סֵתֶר רָז קָדוֹשׁ שׁוֹכֵן בָּנוּ, נְשָׁמָה חַיָּה מְיֻחָדָה שְׁרוּיָה בְּקִרְבֵּנוּ, מֵרוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ זוֹרְמִים וְנוֹשְׁבִים רוּחוֹת, וְהִנָּם בָּאִים עָדֵינוּ, הִנְנוּ מִתְקוֹמְמִים, מִתְנַעֲרִים וּמְבַקְּשִׁים חַיִּים חֲדָשִׁים, חִדּוּשׁ יָמִים כְּקֶדֶם, עַל יְסוֹדֵנוּ אָנוּ, עַל יְסוֹד אֶבֶן פִּנָּתֵנוּ, עַל יְסוֹד אֵיתָן רָשׁוּם זֶה, שֶׁהִנְנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין לוֹ דֻּגְמָא וּמָשָׁל, גַּם אִם אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְפָרֵשׁ אֶת תָּכְנוֹ גַּם לְהָגוּת רוּחֵנוּ הַפְּנִימִי. הַתַּעֲלוּמָה אֵינָהּ מְמִיטָה אָסוֹן שֶׁל סַפְקָנוּת עַל הַוַּדָּאִיּוּת הַנִּמְצָאָה בִּגְדֻלַּת חַיֶּיהָ. לעתים מתמלאים אנו ספקות – לפעמים זה נראה לנו אפילו חוסר פחד מחשבתי – היכולת לחיות בספק ובאי ודאות, סוג של גבורה מתייהרת באי ידיעתה, אבל בפנים מונח ייאוש, בפנים מונחת זרות וחוסר קירבה ומצד שני – ניסיון לאמוד את החיים על פי קטננו. זה עצמו חלק מחוסר הפגישה שלנו עם האני בכל מלואו וגדלו. 'אין איתנו נביא' ואז נקראים אנו למעיין הסוד היונק מרוחא דמלכא משיחא. היכולת שלנו להתנגד לרע באופן מוחלט לתבוע 'אל תשכח קול צורריך' הוא חלק מהשלילה של הגלותיות, חלק מהאמון שלנו בעצמנו. ישנן תקופות שאנו נזקקים יותר לספוג מרוח מסירות הנפש העליונה, מכוחו של יום הזכרון כדי להודות כדי לראות את הטוב הכללי את 'הטוב והמטיב', כדי לראות איך הקב"ה עצמו גואל אותנו. כדי לדעת עד מה. אבל אין זה סותר את הודאות הפנימית – מבקשת הודאות שם, ולפעמים וודאות הגאולה שייכת למעשה מרכבה, למעבר מעבר מ'מעשה בראשית' לעתיד. ובמעשה מרכבה נאמר 'שמוסרים ל'חכם ומבין מדעתו' החכם מוצא בתוכו את התוכן רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, נסיר מתוכנו, נסיר מהר הבית, נסיר מהציורים שלנו על עצמנו. 'מי חכם וישמר אלה' החכם אינו יודע להגיד הוא יודע לשמור, להמתין, לצפות להיות צופה ישועה תמיד. הודאות היא השייכות הפנימית – וככל ששייכות זו מתגברת כך האמונה מתחזקת והשמחה מופיעה. הנבואה שורה רק מתוך שמחה. ביום זה שאנו עומדים על סיפו – מעיין הנבואה מתגלה, דברי הנביאים מתקיימים בימינו, זוהי צפיית הישועה. ומדינת ישראל נושאת בקרבה את אור האחדות העליונה הזו. הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁתְּחַיֶּה אֶת הָאֻמָּה וְתָבִיא גְּאֻלָּה לָהּ וְלָעוֹלָם, תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה שֶׁנּוֹבַעַת מֵרוּחַ הַקּדֶשׁ שֶׁיִּתְרַבֶּה בָּהּ. כִּשְׁרוֹן הַנְּבוּאָה בִּמְקוֹרוֹ, קדֶם שֶׁהוּא מִתְפַּתֵּחַ בִּמְלֹאוֹ, הֲרֵי הוּא רוּחַ הַקּדֶשׁ, אֲשֶׁר נִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל בִּתְחִלַּת מַטָּעָם, "וְרוּחֲךָ הַטּוֹב נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם". רוּחַ-קדֶשׁ זֶה אֵינוֹ סָר מִבְּחִירֵי הָאֻמָּה, מְפַעֵם הוּא בְּכָל יִשְׁרֵי לֵב, לְפִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ מְיֻחָד, לְכָל אֶחָד לְפִי מִדָּתוֹ: מְרוֹמֵם וּמְעַדֵּן הוּא אֶת רוּחַ גְּדוֹלֵי דֵּעָה, חַכְמֵי לֵב הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, גְּדוֹלֵי הַנְּדִיבִים, שֶׁכָּל הַמְשָׁכַת חַיֵּיהֶם הָרוּחָנִיִּים הוּא נַחַל גָּדוֹל שֶׁל טוֹב וָחֶסֶד, מְשׁוֹרְרִים מְלֵאֵי רוּחַ מוּסָר וְקָדוֹשׁ, חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְרוּחַ הַקּדֶשׁ בִּיסוֹדוֹ הַכְּלָלִי גָּנוּז הוּא בְּאוֹצַר הַחַיִּים הַגָּדוֹל שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, הֶחָשׁוֹת אֶת הוֹד רָזֵי תּוֹרָה, וְאֶת שִׁפְעַת יִקְרַת פְּנִימִיּוּתָהּ שֶׁל הָעֲבוֹדָה הָאֱלֹהִית בְּהַדְרַת גְּדֻלָּתָהּ, הַמַּקְשִׁיבִים קוֹל קְדֻשַּׁת הַחַיִּים, וּזְמִירוֹת פִּרְקֵי שִׁירָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, מִיַּמִּים וּתְהוֹמוֹת וְכָל מְלֹאָם, וְנִשְׁמַת כָּל יְצוּר, וּמֵרִגְשֵׁי כָּל מַרְגִּישׁ, הַמִּתְעַלִּים וּמִתְרוֹמְמִים בְּרוֹמְמוּת הָאַחְדוּת הָעֶלְיוֹנָה, בְּעָשְׁרָהּ הַגָּדוֹל, הַנַּעֲרָץ וְהַמַּבְהִיק. גָּנוּז הוּא רוּחַ הַקּדֶשׁ, בַּנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית הָעַזִּיזָה שֶׁל נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, חָתוּם וְטָמִיר הוּא בְּאוֹצַר הַמַּהוּתִיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, שֶׁהַקּדֶשׁ הָאֱנוֹשִׁי כֻּלּוֹ הוּא סְגֻלַּת סְגֻלָּתָהּ. בִּגְבר כּחַ יִשְׂרָאֵל הַקְּדֻשָּׁה מִתְגַּבֶּרֶת, בְּכָל מָקוֹם שֶׁפְּעֻלַּת יִשְׂרָאֵל חַיָּה, אוֹר אֱלֹהֵי אֱמֶת מִתְלַהֵב, מֵאִיר וּמַגִּיהַּ. עמֶק חֶסֶד עֶלְיוֹן זֶה, זִיו בָּרָק מִתְנוֹצֵץ בְּצַחְצָחוֹת עֶלְיוֹנוֹת בְּכָל אפֶן שֶׁהוּא מִתְגַּלֶּה, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ טִבְעִית פְּשׁוּטָה, אֲפִלּוּ בְּמִשְׁאֲלֵי הַחַיִּים הַיּוֹתֵר רְגִילִים, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת קַלְקָלָה וָחֵטְא, אוֹר הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ כָּבֶה, וְ"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" . הודאות של נצח ישראל אינה פשוטה, הודאות בקריאה בשם ד' שבמדינת ישראל אינה פשוטה, אנחנו צריכים להסיר מאיתנו את הפחד, מעצמנו, מגדלנו, ובשנה זו שנת הע"ד – מתברר יותר ש'אתם עדי ואני א-ל'. העדות הזו, התעודה הזו, היא המהות הפנימית של עם ישראל, ובכל שנה מתברר שאנו צריכים יותר רוח הקודש של החכם העדיף מנביא, שאנו זקוקים יותר לקודש עליון, לבית המקדש, למלכות דוד, לתפילה מלאת הודאה. ומנת הע"ד לע"ה 'וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק'. אנחנו נכנסים לתפילה מתוך ספיגה של יום שלם של מסירות נפש עליונה של בחירה בחיים, של בשר שאינו מסריח, של ריח טוב כלבנון. ותפילה זו נובעת מודאות ומגבירה את הודאות, נובעת מעצמיות ומגלה את העצמיות, מלאת צפיית מקדש ואמונה גדולה. ובעיקר שמחה גדולה שהיא הבסיס לרוח הקודש ולהשראת שכינה עלינו ועל כל בית ישראל. |