התקדמות מתמדת – לפרשת קדושים

" 'אל תפנו אל האלילים…' רבי חייא פתח 'אל תפן אל קשי העם הזה' וגו' אל תפן -וכי מי הוא שיאמר למלך 'אל תפן' והלא כתוב 'כי עיניו על דרכי איש' וכתוב 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו'… ומשה אמר 'אל תפן'? אלא כמה צריך האדם להשתמר מחובותיו כדי שלא יחטא לפני המלך הקדוש. בא וראה אדם שעושה מצוה, אותה מצוה עולה ועומדת לפני הקב"ה ואומרת: אני מפלוני שעשה אותי. והקב"ה מונה אותה לפניו להשגיח בה כל הימים להיטיב לו בגללו. עבר על דברי התורה העבירה ההיא עולה לפניו… שב בתשובה מה כתוב 'גם ד' העביר חטאתך לא תמות' שהעביר ממנו החוב ההוא מלפניו כדי שלא יסתכל בו, להיטיב לו, ועל זה כתוב 'אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו' "

י"ט ד'; תרגום זוהר הקדוש רעיא מהימנא פג:

האליליות היא הבעה של חוסר היכולת של האדם לחיות חופש מוחלט. כל קיבוע בעמדה מוגבלת, כל גילוי חיים הבא להשביע רעבון, אף אם רעבון זה ידומה כאצילי וכעליון, עטוף באצטלה אסתטית, עדיין הוא ביטוי של הגבלה ושעבוד לאיזה הכרח. וכך היה רבי שמעון עושה, כשהיה הולך בעיר והיו החברים הולכים אחריו, וראה לאישה יפה היה משפיל את עיניו ואומר לחברים 'אל תפנו'  (תרגום זוה"ק שם פד.). השעבוד לעולם של יופי, גם בו יש מן האליליות. כשאנו מצווים 'קדושים תהיו' אנו מצווים להיות גילוי והמשך של אופן ההתגלות האלוקית של 'קדוש אני ד' אלוקיכם'. הקדושה היא השחרור המוחלט מכל ציור של הכרח. הכרח יוצר מצב בו האדם מגיב למציאות קיימת ואינו פועל מתוך בחירה חופשית באופן מוחלט. הוא פועל מתוך נפעלות, פועל מתוך הנחה ראשונית שהעולם החיצוני הוא ישות מוחלטת וקבועה שעלינו לפעול בתוכה. הטבעת חותם הרצון המוחלט במציאות היא הקדושה. הקדושה הופכת את העולם להיות ראוי לערכו, להיות כל כולו מלא רצון מוחלט. רק מתוך מבט שלם מלא מוסר וטוב אנו מגיעים אל הצד האסתטי 'אמת ויציב ונכון … וטוב' ורק לבסוף 'ויפה'.

התרבות האלילית הגיעה לשיא בעמדה האסתטית – זוהי צורה של בירור של העולם המעמיד אידיאל של הרמוניה בעולם. אידיאל זה אינו מסוגל לסבול את הכיעור ולכן הוא מקובע. רבי אלעזר בן רבי שמעון כשאומר למכוער 'כמה מכוער אתה' מבין מייד שהוא חוטא. 'לך אמור לאומן שעשאני- כמה מכוער כלי זה שעשית'. כדי לשוב בתשובה שלמה הוא יורד מעל חמורו. כל תלות בחומר, אף הדקה ביותר, כל קיבוע בעמדה – אף הזכה ביותר, כרבי אליעזר ברבי שמעון ש'למד תורה הרבה והיתה דעתו גסה עליו', יוצרת מצב בו אנו מחפשים את האסתטיקה, את היופי, ואיננו מסוגלים ליצור מצב של תנועה מתמדת.

המצוה עולה ועומדת מסוגלת היא להיות קבועה ונצחית. לעומתה החטא רק עולה. אין לו עמידה, אין לו קבעון וממילא מסוגל הוא לגלות עולם פנימי ועליון של עליה מתמדת. גם המכוער יכול וצריך להתקדם מכוחה של תשובה שלמה. היכולת לכפר על ישראל מתחילה מ'אל תפן'. הראיה האלוקית היא צורת הנהגה עליונה המגלה את כל ה'בפועל' של העולם, אף את הנסתר ביותר. גילוי ממד של 'אל תפן', מגלה כי העיניים האלוקיות חופשיות הן, גילוי של רצון והחלטה, ורצון זה מסוגל גם שלא לראות, לרומם את העולם אל ה'בכח' שלו של טרם ההיות, של יצירה ובריאה חדשה וחופשית. כוחה של תשובה לגלות את הרצוניות האלוקית, וכוחה של תשובה לגלות את הרצוניות האנושית. מבט העיניים, אף זה המרפרף, עלול להביא להרהורים רעים, עלול לקבע את מחשבותיו ודמיונותיו של האדם. אמירתו של רבי שמעון לחברים 'אל תפנו', היא תביעה להיות בתשובה כל ימיהם. התביעה האלוקית 'אל תפנו אל האלילים', היא תביעה להשתחרר מקבעון, היא ההבנה כי האליליות היא תוצאה של בחירה, של פניה אל מתוך החלטה בחירית להתקבע ולהצטמצם. השלב הבא של האליליות היא 'אלוהי מסכה לא תעשו לכם'. ואם עולה ההרהור הרע לפניו עובר משום 'ואלוהי מסכה לא תעשו לכם'. (שם). הפניה הרצונית מתגלה בקבעון של מסך המבדיל בינינו לאלוקות. מסך זה הוא גילוי אלילי. זוהי עבודת ד' של חוץ לארץ שהדר בה 'דומה כמי שאין לו אלוה'. הפניה של חוץ לארץ אל האלוקות אינה יכולה לבוא מתוך חופש מוחלט, מתוך תשובה שלמה.

רק כשאנו מגיעים לארץ, מתבררת התשובה עצמה, לא כגילוי אנושי מוגבל אלא כתנועה אלוקית, שרק בה יש חופש מוחלט. 'אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם' – בד בבד עם הפעולה הבחירית שלנו להיטהר, 'האומן שעשאנו' מטהר אותנו, מעלה אותנו מהנהגת 'עיני ד' ' להנהגה עליונה יותר, המתבטאת בשלילת המבט. בארץ ישראל נאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל עוונותיכם'. הפסוק 'מקוה ישראל ד' ' נאמר מייד אחרי 'מרום מראשון מקום מקדשנו'. ההגעה לארץ, זריקת המים הטהורים, מפגישה אותנו עם 'מקור המים החיים', עם מקור ההנהגה האלוקית העליונה, עם 'מרום מראשון מקום מקדשנו', ואותו מקדש פנימי עליון הוא מקור היופי, 'נויו של עולם'. התורה שקדמה לעולם היא מקור החופש, היא המוציאה אל הפועל ומגלה את מחשבתן של ישראל, היא המעלה את הכל ליופי, ולכן המפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה', יוצר נתק ומגלה אסתטיקה מקובעת, שיש בה משום האליליות. הציווי האלוקי 'אל תפנו אל האלילים' הוא גילוי היותנו מסוגלים לבחור, לפנות ולא לפנות, ובחירה עליונה זו של שלילה, היא היוצרת את החיוב השלם של הקדושה העליונה, המתגלה בבית מקדשנו.

החזרה לארץ ישראל, הקמת מדינת ישראל, היא גילוי של תנועת תשובה ממרומים, של 'אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו', ואנו עומדים בימים אלה, מתנקים במים הטהורים האלה ומשתדלים לבחור בתשובה שלמה, להשתחרר מכל קבעון ולהיות אנשי חרות מוחלטת, 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.

שבת שלום

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן