יראת ד' – לפרשת אחרי
" 'אחרי מות שני בני אהרן' רבי יצחק פתח 'עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה' וכתוב 'עבדו את ד' בשמחה', שני פסוקים אלו נראים כסותרים. אלא כך שנינו – 'עבדו את ד' ביראה' כי כל עבודה שרוצה אדם לעבוד לפני קונו, בתחילה צריך יראה, להתיירא ממנו, ובזכות היראה מאדונו ימצא אחר כך שיבוא לעשות בשמחה את מצוות התורה… בא וראה מה כתוב כאן 'אחרי מות' ואחר כך 'דבר אל אהרן אחיך.. בזאת יבוא אהרן' אלא מכאן הוא ההתחלה להזהיר לכהנים, כל מה שהם צריכים להיזהר ב'זאת' וזו היא יראת ד' "
תרגום זוה"ק נו:
שתי מדרגות בעבודת ד', מדרגה אחת תלויה בנו והשניה הופעה מלמעלה – היראה והשמחה. ההתגלות בעולם ההכרה, ההתוודעות המתקבלת בעולם הסובייקטיבי עד שנוצרת נקודת ציון של מפגש, נקודת 'זאת' – היא היראה. היראה העליונה היא המאפשרת לבוא ולהיכנס אל הקודש מתוך העולם ומגבלותיו 'בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי'. היראה היא פתח הכניסה להיכל הפנימי. תפיסת ההקשר הנכון של העולם, ומעמדו של האדם העובד ממלאת אותנו תביעת דיוק. היראה העליונה היא המבט אל מול 'מה רבו מעשיך ד' ' עם 'מאד עמקו מחשבותיך'. עבודת ד' היא לגלות ולחשוף את כבודו בתוך המרחב הזה, וככל שמתמלאים יראה גדולה יותר כך ניתן לחבור אל עומק המחשבה האלוקית ולכפר על בני ישראל.
רק 'בזאת' יבוא אהרן אל הקודש. נדב ואביהוא חפצו להגיע לשמחה העליונה ולראות אותה כתשתית ההתוודעות, אך שמחה עומדת למעלה מן ההכרה, אין היא הופכת להיות נקודת הציון של המפגש אלא חופפת היא מלמעלה. מתגלה היא כתוצאה של העמל, ואדרבה בזה היא מגלה את עומקה וגדלה. השמחה אינה עבודה אלא מציאות מתמדת. היראה נתונה לבחירתו של האדם, השמחה הינה עצם מציאותו. אמנם עצם מציאות זו נחשפת מכח היראה, אבל גם ללא היחשפות זו היא קיימת ומשפיעה. כל האמון של האדם בעצמו, כל אהבת החיים, כל האופטימיות, כל ממדי החיים ההולכים ומפתחים את האדם והעולם, כולם ביטויים של שמחה פנימית. כשרוצים להפוך שמחה זו לבסיס התודעה, הרי זו שמחה חלקית, עומדת היא מבחוץ ואינה מאפשרת להיכנס אל בתי גוואי של היכל ד'. האמון הגדול בשמחה מתגלה ב'עבדו את ד' ביראה'. אם היראה היא המבט החושף את ההקשר של העולם, הרי שהשמחה היא ההקשר עצמו. הכפרה על כלל ישראל היא הבעה של השמחה הגדולה, הנשמעת במוצאי יום הכיפורים ב'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך'.
גדלותם של נדב ואביהוא היתה בכמיהת הנשמה. רצו הם לחיות חיי נשמה – את השמחה עצמה. אך כדי להעלות את הגוף לספירת הנשמה אנו מצווים 'עבדו את ד' ביראה'. לא הגוף נפגם אצלם, אלא הנשמה התרחבה כל כך עד שלא מצאה מקום בגוף, נשמתם יצאה ו'הגוף קיים'. העלאת הגוף שלהם יצרה מצב של העלאת הטומאה אל הקודש. אלה שלקחו אותם הם אלה שזכו וזיכו את ישראל בפרשת פסח שני. על פי דעה אחת בדברי חכמים הם אלו שבאו ושאלו את משה בעקבות הציווי על פסח 'למה ניגרע' ומכוחם למדנו את היכולת להקריב בפסח שני. פסח זה, המיועד למי שהיה טמא או בדרך רחוקה, מברר כי 'לא ידח ממנו נידח'. השמחה העצומה של פסח באה מעוצם הסגולה הפנימית והשייכות אל הפנים שבפנים, אל 'על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים'. שמחה זו הולכת ונמשכת עד פסח שני ומעלה את כל הנפילות אל הקודש.
אך לא רק הגוף זכה לתיקון, גם נשמתם. בכל מקום שנאמר פנחס, 'בן אהרן הכהן' כתוב.. באהרן נתעברו נשמות נדב ואביהוא ועל זה מיתת גופם מתו, מיתת נפשם לא מתו. (תרגום זוה"ק נז:). התביעה הגדולה של נדב ואביהוא התבטאה בפנחס וקנאותו הגדולה לקדושת ישראל. ופנחס זה אליהו מלאך הברית. הברית היא פתח הגוף, היא היראה העליונה התובעת את הדיוק של הופעת הסגולה בכולנו, ואליהו זה הוא המבשר את העתיד, 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. לנדב ואביהוא לא היו בנים. נדב ואביהוא קיוו ליום בו יסתלק אביהם והם יהיו מנהיגי הדור. התפיסה העמוקה של עבודת ד' היא 'ונהיה אנחנו וצאצאינו… כולנו יודעי שמך'. ידיעת השם היא השמחה העליונה. השבת לב הבנים והאבות היא ההתגברות על מחסומי השפה, היא ההתגברות על מחסומי תודעה שונים מתוך מילוי של שמחה, שמחת גאולה שלמה. בעת הגאולה עולים אנו מ'זאת' ל'זה' – לעמידה מול ה'דבר בפני עצמו'. 'הנה אלוקינו זה, זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'. הישועה היא השמחה העליונה שבאותו מחול שעתיד ד' לעשות לצדיקים שכל אחד מורה באצבעו ואומר 'הנה אלוקינו זה'. להבהקה משמחה זו זכינו בים סוף עת אמרנו 'זה אלי ואנוהו' והיא הולכת ומתגלה בכל עת אשר אור גאולה מתנוצץ.
שבת שלום