וילדה זכר – לפרש תזריע החודש
" 'אישה כי תזריע וילדה זכר…' רבי אלעזר פתח 'על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי' על משכבי?! במשכבי היה צריך לומר! מהו על משכבי? אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה ומבקשת ממנו על הגלות בגלל שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת בעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת וטמאה אמרה 'על משכבי' אני מבקשת, ששוכבת אני בגלות, ועל זה 'בקשתי את שאהבה נפשי' להוציא אותי מהגלות, 'בקשתיו ולא מצאתיו' כי אין דרכו להזדווג עימי אלא בהיכלו, 'קראתיו ולא ענני' שהלא בין עמים אחרים אני יושבת ואת קולו לא שומעים אלא בניו כמו שכתוב 'השמע עם קול אלוקים..'
י"ב א ; תרגום זוהר הקדוש מב:
השכיבה היא השחרור מכל עולם העשיה, שביתה מכל פעולה ותנועה מתוך בקשת איכות חדשה והתכווננות לעולם עליון יותר. 'ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ד' אשר שם ארון אלוקים'. והלא אסור לשכב בהיכל ד'? שכיבה היא התמסרות המחשבה לעולם עליון מתוך התעלות החיים והתייחדותם. שמואל מוסר את כל מציאותו, ומתייחד עם היכל ד' ועם ארון האלוקים. 'כי אציעה שאול שם הנך', מצעו של האדם, חדר משכבו, יכול להיות במקום רחוק מאד, בשאול – ואפילו שם יכול הוא לגלות את הקב"ה. אכן אופנים שונים לשכיבה – ישנה שכיבה של ארץ ישראל 'במשכבי', ישנה עבודת ד' של השכיבה, 'בשכבך' של ארץ ישראל – שם מתגלה הדבקות, שם צומחות נשמות חדשות, שם מתגלה ברכה תדירה לעולם כולו. אך יש שכיבה של גלות, 'על משכבי'. בתוך השאול, בתוך מצרי החיים, בארץ טמאה שכל כולה אחרת מארץ ישראל, בין אומות העולם, שם מתגלה בקשת האיכות עצמה. ההשתוקקות עצמה, ללא שום יכולת להביע אותה בכלים אחרים מלבד עצם הרצון והתפילה. תפילה זו היא על המשכב עצמו, על קוטן החיים ונוולותם, על מציאות שאי אפשר לבטא בתוכה את הדבקות המוחלטת, ומציאות זו קשה כל כך, עד ש'רחוק מישועתי דברי שאגתי', 'קראתיו ולא ענני'. ' ותעל שוועתם אל האלוקים'. התפילה בגלות נתפסת כלא נשמעת מחמת שלכאורה אין תשובה, אין השמעת קול. אך התפילה פועלת את הגאולה. אין לבוש לרצון שבגלות, ולכן מסוגל הוא להתחדש ולהתחיות באופן ראשוני. במצרים נאנחים בני ישראל, אין הם יכולים להביע את כאבם ואת עומק צערם, עד שהאנחה עצמה שוברת את גופם. אך דווקא אנחה זו, שאין לה מילים ואין לה יכולת הבעה, גונזת בתוכה את עומק הרצון ללא הלבוש, הרצון היוצר את התפילה 'על משכבי'. היכולת בגלות להתאונן על הקושי לייחד את המחשבה, היכולת בגלות לזעוק על הנתק שבין כל העולם התודעתי הגלוי לבין עומק השאיפה והרצון לחיים של דבקות מלאי ברכה ונשמה, היא עצמה יוצרת ומגלה ייחוד עליון. יחוד עליון זה נשאר תמיד, גם כשהוא מתלבש בלבוש חי ובריא של ארץ ישראל. 'החודש הזה לכם ראש חודשים'. ההתחדשות של כל שנה בחודש ניסן, היא התחדשות של שיבה אל עומק הרצון שלמעלה מכל עשיה, התחדשות של חפזון העומד מעל מגבלות זמן ומקום. 'אישה כי תזריע', הזריעה היא ההשתוקקות שאין לה לבוש. כנסת ישראל בהשתוקקותה המתמדת יוצרת מצב של 'לידת זכר', של יכולת להתלבש בזכרון ובתודעה, וממילא לשוב לארץ ישראל, לבית המקדש, לדבקות הממלאה את כל החיים, 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום'. אם בגלות יש שאלה שלכאורה אין לה תשובה, הרי שליל הסדר מלא בשאלות ומשאלות לב, שהתשובה להן ניתנת באופן רחב ומקיף, שאף אם נדמה להרף, שאין זו תשובה, הרי שעומקה של התשובה היא העלאת ספירת החיים למדרגה עליונה כל כך, עד שכל השאלות מתבטלות מאליהן. אמנם בדרך לגאולה אנו עוד נטהרים מכל הרוע המערבב את החיים בייסורים של אהבה. כך מסביר רבי יהודה את נגע הצרעת. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש… שתי השחרות, הראשונה 'ששזפתני השמש' שהסתלק ממני השמש מלהאיר לי ולהסתכל בי והשני 'בני אמי נחרו בי'… (תרגום זוה"ק מה:). הצרעת היא פליטת הטומאה החוצה, ורק אז חוזרים ונטהרים ושבים אל בית ד', מחדשים תורה חדשה, 'זאת תורת המצורע', תורת עליה המאפשרת לחיות חיים שלמים מלאי קודש. בליל הסדר אנו בונים בכל שנה את נקודת הרצון וההשתוקקות העומדת למעלה מכל יכולת ביטוי. כל ריבוי הסיפור מכוון אל מה שעומד למעלה מכל יכולת ביטוי וסיפור, אל הפגישה עם מקור הנביעה של ריבוי הסיפור, אל אותו מקור של מעיין המתגבר, המתגלה במצה שאין לה כל לבוש לבד מעצמיותה. אז אנו מסוגלים לסלול דרך של גאולה ללא ייסורים, גאולת 'אחישנה' מתוך זכות גדולה של חביבות כל אחד ואחד מישראל הקדושים. 'זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. בתוך ארץ לא זרועה זו מתגברת ההשתוקקות, עד שאנו זוכים ל'יום חתונתו -זה מתן תורה' ו'ליום שמחת ליבו – זה בניין בית המקדש', כשבליל הסדר עצמו אנו מסיימים 'לשנה הבאה בירושלים'. אז מתבררת התשובה העליונה לכל המצוקות והשאלות 'השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם'. שבת שלום |