אוהל מועד – לפרשת כי תישא
" 'ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ד' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה' מהו 'מועד' רבי אלעזר אמר לטוב, רבי אבא אמר לרע. רבי אלעזר אמר לטוב- מה מועד שהוא יום שמחה של הירח שהתווספה בו קדושה, לא שלט בו הפגם, אף כאן קרא לו בשם זה להראות שהוא התרחק מהם ולא נפגם, ועל זה קרא לו אוהל מועד סתם, ורבי אבא אמר לרע – שהלא מלכתחילה היה אוהל סתם כמו שאתה אומר 'אוהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח' ועכשיו 'אוהל מועד'. בתחילה לתת לו חיים ארוכים לעולם, שלא ישלוט בו המוות, מכאן והלאה אוהל מועד כמו שאתה אומר 'ובית מועד לכל חי' עכשיו ניתן בו זמן, וחיים קצובים לעולם, בתחילה לא נפגם ועכשיו נפגם, בתחילה דיבוק של השמש בירח שלא יסורו זה מזה, ועכשיו אוהל מועד, חיבורם מזמן לזמן, ולכן קרא לו אוהל מועד מה שלא היה קודם"
ל"ג ז'; תרגום זוהר הקדוש קצ"ד.
המשבר הגדול של חטא העגל יצר מצב הנראה כריחוק של השפעת התורה על ישראל. משה קובע את אוהלו מחוץ למחנה ועל מנת לקבל את התורה צריכים לצאת מן המחנה, להיות 'מבקש ד' ' לחלוטין, ורק אז ניתן להגיע אל אוהל מועד ולקבל תורה ממשה רבינו. הרצון והבקשה של ד' אחרי החטא צריכים להתעלות, הרצון צריך להניע את כל החיים כלפי מעלה, למעלה מן המחנה, למעלה מן הגוף, למעלה מהחיים הגלויים. כשהחיים כולם נערכים ומתנהלים על פי עומק הרצון ניתן לקבל את התורה. אחרי החטא נוצר מצב בו יש פער בין התורה עצמה לבין היכולת לקבלה. פער זה מתבטא בשם החדש של אוהל התורה – אוהל מועד. רבי אלעזר מדגיש שדווקא הריחוק של אוהל מועד מהמחנה יוצר מצב בו התורה עצמה לא נפגמת, הירח – הסובייקט המקבל – נשאר בשלמותו ומתווספת בו קדושה כבימי חג ומועד. כשם שהמועד מתגלה באמצע החודש, כשהירח במילואו ואז הוא מוסיף קדושה עליו מתוך ההתאמה המוחלטת שבין אור הלבנה שכל כולו מקבל את אור השמש, כך מבקש ד' – המתעלה אל אוהל מועד – מקבל כל כולו את התורה, והיא נשארת עץ חיים למחזיקים בה, היא מקרינה את אותם חיים עליונים שזכינו להם במתן תורה. דווקא המרחק מהמחנה מאפשר לתורה להישאר בטהרתה ובשלמותה בלא צורך להצטמצם לחיי הווה המושפעים כבר מהחטא. טהרת התורה מאפשרת לה להמשיך ולהשפיע בלא הגבלה, להוסיף קדושה בכל מקבליה בשלמות. רבי אבא מדגיש כי הנשמה חפצה בגוף. בתוך האוהל נמצאים החיים ללא גבול, אבל אל ההווה, אל הגוף, הם רק מבהיקים מזמן לזמן את אורם. אמנם מבקש ד' יוצא מן המחנה, אך לבסוף הוא שב אליו. אמנם הרצון מגלה את אמיתתו של האדם מבקש ד', אבל רצון זה, המניע את החיים בפנימיותם, כשהוא חפץ לבוא לידי גילוי, הוא נתקל בגוף מוגבל שאינו מסוגל להתקדם ולהתרחב כפי חפצה הבלתי גבולי של הנשמה. מצב זה גורם שהאיחוד והחיבור בין העולם לבין רבונו, בין כנסת ישראל לבין דודה, מתגלה רק במועדים, רק לפרקים. חיבור זה מגלה שבפנימיותנו אנו קשורים, דבוקים וחבוקים בקב"ה, ויוצר אמון בבקשת ד' שבתוכנו. אף אם איננו מסוגלים לחיות באופן מתמיד את החיבור העליון הזה, אף אם אנו מסתבכים בנבכי החיים, באים מועדי החיבור, בעת התפילה, בעת הלימוד, ובפרט בזמנים המקודשים – בשבתות וימים טובים, ומגלים כי שם נמצאת אמיתת החיים. פורים מגלה ערך עליון יותר – גם בעת השינה עצמה, גם בזמן שנראה לכאורה שאין כלל חיבור, והשייכות נעלמה, גם אז 'לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. קבלת התורה מחדש בפורים, קבלת תורה המקיפה את כל רבדי ומצבי החיים, גילתה כי הדבקות בינינו לקב"ה היא מציאות כה איתנה שאינה מותנית כלל בהרגשה ובתודעה שלנו. השמחה העליונה של פורים יוצרת שקיקה עליונה עד שכולנו הופכים להיות מבקשי ד', ומתעוררים לגלות זאת גם בבחירתנו. הקב"ה מתגלה על כולנו, על כל בית ישראל ולכן כששאלו תלמידיו של רבי שמעון, מדוע יהושע שלא חטא בעגל נאלץ גם הוא להסיר את עדיו מעליו, ושוב שלט בו המוות עונה רבי שמעון: בא וראה כשדן הקב"ה את העולם, אינו דן אלא לפי רוב בני האדם.. וכיון שנפגמו בתוך המחנה, למרות שיהושע היה עומד עם העטרה שלו, כיוון שפגם נמצא בהשראת השכינה בכלל ישראל, וחזר המצב להיות כמו שנפגמנו בחטא אדם הראשון, לא יכול אדם להאריך ימים עד עולם, חוץ ממשה… ולכן לא היה לו רשות ליהושע להתקיים לעד. ועם כל זה יהושע לא מתייאש 'ולא ימיש מתוך האוהל'. מדרגתו הפנימית נשארת קבועה, עומד הוא למעלה מהמועד, ומתוך החיבור העמוק שלו עם התורה והחיבור העמוק שלו עם כנסת ישראל, שכואב הוא את מכאוביה וסובל מפגמיה, הוא מסוגל להכניס אותנו לארץ ישראל. בפורים, כשכולנו התאחדנו, גילינו את הדבקות הקבועה השורה בתוכנו, העומדת למעלה מסדרי זמנים, למעלה משעבוד למצב כזה או אחר, זכינו לקבלת תורה מחדש באופן קבוע, ולצפיית ישועה. שבת שלום |