
הנחש המחיה – לפרשת חוקת
אין כוונת חז"ל לומר שהנחש היה רק מעורר להשתעבדות הלב לאבינו שבשמים או ליצור הכוון כלפי מעלה. אם כך היה,
אין כוונת חז"ל לומר שהנחש היה רק מעורר להשתעבדות הלב לאבינו שבשמים או ליצור הכוון כלפי מעלה. אם כך היה,
בכל מקום שיש עשרה מישראל יש השראת שכינה, ואנו מצווים ויכולים לגלות השראת שכינה זו בפועל. דרך הבחירה של כל
כדי להיכנס לארץ צריך לעורר את כח הגבורה מכוחה של אמונה גדולה. מראה העיניים תלוי בכיוון הלב, ולכן בסוף הפרשה
שני צדדים יש לנו בגילוי הקשר הקבוע שיש בינינו לריבונו של עולם – התורה והתפילה. האדם המתבונן בעולם, במהלכי ההיסטוריה,
פרשת סוטה מפגישה אותנו עם מקור השלום ולעומת זה עם מקור החטא והסטיה. נקודת השייכות העמוקה, נקודת האמון הפנימית שבין
היה מקום לומר שהמלמד תורה את בן חברו תורם תרומה משמעותית לעיצוב דרכו מכאן ולהבא, מגביר את יחסו לנשמה, עד
כשרוצים לרתום שור לחרישה שמים עליו עול. עול זה מטה ומוריד את ראשו של השור כלפי מטה ובכך מנתב הוא
הזמן בשנה; המקום בעולם; האדם בנפש. הזמן - ל"ג בעומר, כשפסקו תלמידי רבי עקיבא למות, מיתה שנגזרה עליהם בגלל שלא
המועדים מתגלים דרך הזמן הטבעי. הילוכם של גרמי השמים – סיבוב כדור הארץ מסביב לשמש וסיבוב הירח מסביב לארץ –
הצדוקים והבייתוסים שאינם מאמינים בעולם הבא, יצרו יחס של מרחק מרבונו של עולם. גורסים הם כי אין לנו אפשרות להתקרב