שמיטה ויובל – לפרשת וארא
" 'וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני הוי'ה וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי.. ' רבי אבא פתח 'בטחו בהוי'ה עדי עד כי בי'ה הוי'ה צור עולמים'. בטחו בהוי'ה – כל בני העולם צריכים להתחזק בו בקב"ה ולהיות הבטחון שלהם בו. אם כך מהו 'עדי עד'? אלא כדי שיהיה תוקפו של אדם במקום שהוא הקיום והקישור של הכל, הנקרא 'עד'.. 'עד' זה הוא המקום המאחד את כל הצדדים, לצד זה ולצד זה, להתקיים ולהתקשר בקשר שלא יפסוק, וזהו הרצון שהכל בו כמו שנאמר 'עד תאות גבעות עולם'. מי הם גבעות עולם? אלו שתי האימהות – היובל והשמיטה, הנקראות גבעות עולם, עולם כמו שנאמר 'מן העולם ועד העולם'… "
ו' ב'-ג'; תרגום זוהר הקדוש כב.
| משה פונה אל רבונו של עולם המתגלה בשם אדנות 'למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני'. משה מתפלל לקב"ה ואומר שמדרגת גילוי שכינה בעולם הזה אינה מנהירה את גודל המצוקה ההולכת ומתרבה כתוצאה מחבלי גאולה. נקודת המבטח אינה יכולה להישען במצב כזה רק על קנה המידה האלוקי המתגלה כפי ערך העולם. אם אמונתנו תתבסס רק על האלוקות המתגלה בתוך העולם ומצריו, הרע עלול להיאחז בנו, 'למה הרעות לעם הזה', ומשה יודע שאם הוא נבחר לגאול את ישראל, הרי שמדרגת אמונתו ההולכת ומתבהרת להיות נבואה באספקלריה המאירה, אינה יכולה להישאר בגבולות עולם מצומצם זה, אך מצד שני המצב הלאומי הינו בכי רע עד שאין מוצא, ואם כן 'למה זה שלחתני'. התשובה האלוקית באה בשם הוי'ה, היה הווה ויהיה, העומד מעל ערכי העולם והזמן. 'ויאמר הוי'ה אל משה עתה תראה..'. אבל גם התגלות זו אינה מספיקה כדי לברר את עומק הגאולה המתגלה מתוך צרות וייסורים של חבלי גאולה. אפילו האמונה אינה מספיקה כדי להכשיר את הלבבות להיגאל, ולכן למרות שהעם שמעו, 'ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בני ישראל..' הרי שלאחר מכן 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'. כדי להיגאל צריך להוסיף על האמונה את הבטחון, בטחון הנמצא במדרגה מיוחדת של 'בטחו בהוי'ה עדי עד'. התפילה של משה רבינו נובעת מאמונה גדולה בכנסת ישראל, אך כדי לחשוף את המדרגה הבאה של ארבע לשונות גאולה, צריכים להוסיף את מדרגת הבטחון. אנו 'מאמינים בני מאמינים', שורש האמונה הגדולה שלנו היא מהאבות, אליהם התגלה הקב"ה ב'א-ל שדי' 'שאמר לעולמו די'. לכל עולם יש את נקודת הגבול שלו, נקודת ה'די', די לתוכן האלוקי המתגלה, די – בכדי לרכז את כל מכלול ההופעות האלוקיות ולאפשר למדרגות תחתונות יותר לצאת אל הפועל ולבנות עולם חדש, מוגבל יותר ומצומצם יותר. מכאן נבנית אמונה גדולה הנובעת מברית אבות, 'והקימותי את בריתי', אמונה הרואה כיצד 'השמים על הארץ', כיצד מגמות אלוקיות נסתרות מכוננות את העולם הזה ומצריו. אך בטחון מוסיף מדרגה הן בהתנהלות האנושית והן בדעת אלוקים. בטחו בד' עדי עד. התפילה והזעקה של משה גרמה לגילוי שם הוי'ה, אך עדיין לכאורה אנו אוחזים בשתי מדרגות נפרדות – שם אדנות ושם הוי'ה. נמצאים אנו בעולם בו אנו מקבלים את עול מלכותו יתברך, ויודעים ומאמינים כי א-ל מסתתר בשפריר חביון, אך אנו עצמנו איננו מסוגלים לרומם את כל חיינו לערך זה. יש רוממות, יש אמונה, יש התגלות אלוקית עליונה, אך עדיין לא נוצרה היכולת להתנהל על פיה, עד פרשתינו. 'וידבר אלוקים אל משה' – שם אדנות מגלה את מקורו, 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ'. רצה הקב"ה לברא את העולם במידת הדין, ועתה מתגלה שהאמון הגדול במעשה בראשית נובע ממה ששם זה עצמו הוא הוא שם הוי'ה 'ויאמר אליו אני הוי'ה'. מכאן נבנית מידת הבטחון. היכולת לראות את אחדותיות העולם נובעת מראיית העולם שלנו כמתנהל על פי קנה מידה רחב יותר של 'מן העולם ועד העולם'. האבות הם ההרים, הם מתנשאים לגובה הרוחני העליון, האמהות הן הגבעות, וכאמהות הן מניקות ומגדלות את הולד והופכות אותו עצמו להיות בעל גובה עליון. מגמת שכלול העולם והעלאתו היא הגורמת לייסורים, לחוסר המוכנות של העולם הזה לוותר על עצמיותו עם כל מוגבלותו. הדחיפה האלוקית לטוב גדול יותר, לטוב שאינו מוגבל – היא המייסרת את ישראל, ולא חלילה הצטמצמותם לקנה מידה חלקי. את האמונה צריך לפתח ולהעלות למדרגת בטחון עדי עד – עד אותה נקודה שמאחדת את הרצון העליון הבלתי גבולי עם כל אותם רצונות קטנים המשתקפים בעולם, ובטחון זה אמור ליצור לא רק מבט, אלא תנועה, להיות חלק מהמגמה האלוקית. כל הפרשה שלנו באה ליצור את הבטחון, את היכולת להאריך רוח, להתרומם מהעבודה הקשה ולהיות בוטח עדי עד. מקום הבטחון באמת הוא בארץ ישראל. השמיטה מאחדת את קדושת הזמן והמקום, ואיחוד עליון זה נובע ממה שהשמיטה יונקת מהיובל, מאור עולם הבא, המרים את ערכי העולם הזה, גם אלה היותר חופשיים, למדרגה עליונה של חרות עולם וגאולה. שבת שלום |