התהוות – לפרשת כי תבוא

" 'ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון' – אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. רבי אלעזר אומר: כאילו עשאן לדברי תורה, שנאמר 'ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם'. רבא אמר: כאילו עשאו לעצמו, שנאמר 'ועשיתם אתם אל תקרי אותם אלא אתם'.

כ"ט ח'; סנהדרין צט:

אחד הביטויים הלשוניים הנדירים הנמצא בפרשתנו עורר מדרך הטבע אפשרויות שונות להבנתו: 'את ד' האמרת היום להיות לך לאלוקים… וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה …' (כ"ו י"ז) – האם הכוונה להפרשה ולהבדלה כדברי רש"י, או מלשון אמירה – גרימה לאמירה, הקב"ה גרם לנו לומר ולחיות את היותנו לאלוקים וממילא אנו גרמנו לאמירה אלוקית ההופכת אותנו להיות לעם סגולה, כדברי החזקוני.  חז"ל ראו זאת כנראה כביטוי לגובה, אמיר העץ. אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שאמרתם 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'  (ברכות ו.). היכולת לראות ולחיות את האחדות האלוקית, יוצרת הופעה בעולם של האלוקות כחטיבה אחת. כדי להתמיד הופעה זו עלינו לחיות כחטיבה אחת בעולם. היותנו גוי אחד בארץ מגלה ומאמתת את האחדות האלוקית המופיעה מבעד לכל הסתירות והניגודים. ולכן בראש השנה שעיקרו בארץ אשר עיני ד' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה, עלינו להיות גוי אחד, 'בתוך עמי אנכי יושבת', גוי אחד בארץ. ראש השנה הוא הזמן בו אנו ממשיכים את מלכותו על העולם, את אותה הופעה אחת של 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד'. כדי שהופעה זו תתמיד ותופיע, אנו פועלים את ההתאמה שלנו למדרגה עליונה זו, אותה מדרגה הנמצאת בראש האמיר של עץ החיים, אך מהווה את עומק האמת של עץ החיים כולו.

ראיה זו גורמת לאמונה גדולה ולשמחה מתמדת. כשאנו נכנסים לארץ אנו שומעים לא רק את הברכה אלא גם את הקללה, ודווקא בהר עיבל, שלכיוונו נשמעות הקללות, אנו בונים את המזבח ומקריבים עליו קורבנות. החזקוני מדגיש את השמחה הנלווית לדבקות האלוקית. הקמת המזבח בהר עיבל 'להיות נחמה ולישב את דעתם לאותם העומדים על הקללה בהר עיבל ומטעם זה כתיב ובנית שם מזבח וגו' וכתיב וזבחת שלמיך ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך ללמדך ששכינה ביניהם'. החטיבה האחת אחוזה בטוב באופן כל כך מוחלט, שגם אל מול החסר שבמציאות, גם אל מול הקללה, היא מוצאת את הדבקות האלוקית ואת השמחה. שמחה אינה נובעת מזניחת כל התמונה, מאיבוד תקוות העתיד ומשכחת העבר, שמחה מצליחה לראות כיצד כל אותו גודל נמצא גם עכשיו אף ברגעי הקטנות. יכולת זו נובעת מהיותנו חטיבה אחת, מהיות כל אחד ואחד 'בתוך עמי אנכי יושבת', ושמחה זו היא הממשיכה את תוכן החטיבה האחת האלוקית, מנקודת הגובה העליון שלה אל כל החיים. כך אנו מצווים בראש השנה: 'ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר והלוויים המבינים את העם לכל העם: היום קדוש הוא לד' אלוקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם והלוויים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדוש ואל תעצבו וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם' (נחמיה ח' ט'- י"ב). ההבנה העמוקה והחודרת מעמידה את השמחה במרכז, מתוך האחריות שלנו ליום הקדוש הזה. גורלנו הפרטי ומעמדנו הפרטי מתברר דווקא מתוך שמחה ואמונה.

אמנם כדי להגיע לשמחה זו, כדי לחיות בדבקות זו, על האדם להכניס עצמו לחלוטין אל תוך הויה זו, ולא להותיר אף שערה, לא שערה גופנית ולא סערה נפשית, מחוץ לאורה האלוקית. 'דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן… אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב…  ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכווין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכווין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם', השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן.     (רמב"ם הלכות מקוואות י"א י"ב). 'מקוה ישראל ד'  – מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל'. ביום הכיפורים אנו נכללים לחלוטין באלוקות. כפי שהכניסה למקווה מצריכה להוריד כל חציצה, כך אנו מתכוננים ליום כיפור, ועיקר ההכנה על ידי טבילה ב'מי הדעת'. כשאדם לומד ומלמד תורה הרי הוא כאילו עושה את דברי התורה, הוא מוציא אותם אל הפועל, הוא מגלה את אחדותן בעולם, אבל לא פחות מכך הוא עושה את עצמו. 'ועשיתם אתם'. העשיה, ההתהוות המוחלטת של האדם נעשית על ידי לימוד התורה, אז הוא מקבל את קישורו אל הגובה העליון של עץ החיים, אז הוא יונק מהאמיר, ומשפיע אותו אל כל החיים. אז הוא נכלל במי הדעת, ניטהר ומטהר. אז מתמלא הוא שמחה עליונה המקיפה את כל החיים ומגלה את האמון הגדול באחדותם.

קריאת פרשת כי תבוא לפני ראש השנה מלווה בשמחה גדולה ואמונה גדולה של 'תכלה שנה וקללותיה' ובעזרת ד' תחל שנה וברכותיה ללא גבול, לגאולה שלמה.

שבת שלום.