להיות שומע – לפרשת עקב

" 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום…' אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם, כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק, אבל מדת הקדוש ברוך הוא: מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר והיה אם שמוע תשמע וגו' אם שמוע – תשמע, ואם לאו – לא תשמע. דבר אחר: אם שמוע בישן – תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך – שוב לא תשמע."

י"א י"ג; סוכה מו.

רש"י מביא גמרא זו בפרשתנו. הפרשה כולה עסוקה בחשיבות של שמירת פרטי המצוות כולם עד 'והיה עקב תשמעון אל מצוותי – אלו המצוות שאדם דש בעקביו' (רש"י), שלמות השמיעה אל המצוות היא המאפשרת לנו לשבת בארץ ישראל. מהי שמיעה של מצוות? המצוות כולן צריכות להיתפס כמכלול אחד חי, ולא כאוסף של הרבה פרטים והשמיעה אליהן אינה רק הקיום שלהם במובן המעשי כי אם ההקשבה הפנימית למארג האחד, העושה את כולן להיות חטיבה אחת, עד שהקשבה זו פועלת לחיבוב פרטי המצוות, להבנת חשיבותן וממילא לקיומם באופן המעשי. 

בעולם החול רגילים לחלק את ההשקפות הפוליטיות לשמרנות ופרוגרסיביות. השמרנות מאמינה בשינויים הצריכים לקחת בחשבון תמונה רחבה וכוללת, שלכן צריכים לעשותם בזהירות רבה. כל שינוי נבחן לפי יכולת המציאות לקבל אותו, לעכל אותו ולהפוך אותו לחלק טבעי ממכלול החיים. לכן השמרנות נותנת מקום גדול לעבר, לא בתור תוכן שהוא טוב או נעלה בהכרח, אלא כאבן בוחן למצב ההווה, לראיה עמוקה של מבנה התודעה והתרבות, שרק מתוכה ניתן לשנות. בחובה של השמרנות מסתתרות שלוש תובנות: האחת- גרעין המציאות הוא טוב, וטוב זה הוא המשתקף גם בפועל. גרעין זה כמובן שאינו שלם והוא נזקק להתפתחות ושינוי, אבל רק מתוך אמון בסיסי בגרעין ניתן לשנות. התובנה השניה היא שאיננו מקבלים את המציאות שבפועל כמובנת מאליה, אלא בוחנים אותה באופן תדירי מתוך מגמה לטייבה. מגמה זו של הטבה מניחה מראש שהטוב צריך לחול על המרחב השלם של התרבות, שלכן מוטלת החובה לבדוק בצורה עמוקה ומקיפה האם אכן שינוי זה לא יהרוס מרקם עדין קיים. לכן כל שינוי יבוא בהדרגה, בסבלנות ומתוך בחינה מתמדת של השלכות השינויים. התובנה השלישית נמצאת מתייחסת לעבר- העבר, המורשת, התרבות, אינם בהכרח טוב, אלא הינם ביטויים לקיימות וליציבות האנושית. האיתגור של המציאות הזו הוא איתגור מתמיד של ערכי טוב המתחדשים כל הזמן. מבט זה מסכים עם הפרוגרס, עם ההתקדמות, ואדרבה רואה עליונות במושגי צדק חדשים. ההבדל בינו לבין הפרוגרסיבים הוא במוכנות להחריב עולם קיים, שרק על חורבותיו יתנשא עולם של צדק מוחלט. הפרוגרסיבים טוענים שהעבר הוא אכן אוסף של שאריות תרבותיות, היוצרות תפיסת עולם שאינה מאפשרת למהפכה משמעותית להתרחש. לפי זה העבר הינו גילוי של רוע בהיותו חלקי וקטן, וכל התחשבות בו היא כניעה לקטנות והשלמה עם הרע.

עולם החול מתייחס אל ה'בפועל' של המציאות, לאותה דומיה קפואה שבתוכה מתרחשים ומפכים חיים. ניתוח המציאות אינו מסוגל להקשיב אל החיות של העולם. השמרנות אמנם רואה גרעין של טוב יסודי במורשת, מתוך האמון בנפש האדם, ואילו הפרוגרסיבים אינם חפצים להקשיב ואינם בוטחים במורשת, שאין בה דבר מעבר לצבר זכרונות קולקטיביים, אלא חפצים הם למצוא את הטוב ברוחו של האדם המתנשאת קדימה.

עולם הקודש הינו עולם של חיים. כמה קל ליפול למהמורת ההשוואות בין קודש לחול ובזה להמעיט את יכולת ההקשבה. בטעות יש המזהים את התורה עם 'שמרנות', כביכול אם 'נשמע בישן', רק אז נוכל לשמוע ולחדש. אך באמת ההקשבה כפולה – 'והיה אם שמוע תשמעו'. אין אפשרות להקשיב לפרט אחד, למצוה אחת, כי כל המצוות כולן הן מכלול אחד. העבר הגדול, ה'ישן', הוא המסמן לנו את המכלול כולו בכל מלוא היקפו, שבענווה אנו מטים אוזן להקשבת פעימות החיות שבקרבו. ההווה אינו רק הוצאה אל הפועל בעוז של כל הפרטים המגוונים את המציאות, ההווה הינו מקור החידוש. ההווה מטביע חותם של בחירה בטוב העליון הזה, ומעמיד את החיים כולם על בסיס זה. החופש, המשתקף בעשיית המצוות, מקשיב אל יסוד החידוש. אם הכלי ריקן אין אפשרות להעמיד על גביו חידוש, רק מתוך מה שהכלי מלא, הוא יכול להתמלא יותר. החידוש האמיתי הוא פתיחת העולם אל מה שמעל לו, אם הכלי ריקן קורא הוא בקול לחידוש המעצים את האני, את האגו ואת הסובייקט. כך אנו מעלימים את המרחב בו יש משמעות אמיתית לפתיחת העולם לחידוש מהותי. חידוש מהותי הוא ההיפתחות לגילוי אי המוגבלות האלוקית בתוך העולם המוגבל. התורה מחדשת יותר מכל פרוגרס, דווקא מתוך מה שהיא שומרת מכל משמר על כל הטוב, וחשה את כל החיים כולם מתוך ענוות אין קץ.

ביציאה מהגלות אנו נחשפים ברגע לכל מרחבי החיים, 'שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך… כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה'.

שבת שלום!